פרשת דברים

"ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (מתוך ההפטרה)
שור הוא בעל חיים שאין בו דעת. אעפ"כ הוא מכיר את בעליו ויודעו. גם החמור שהוא פחות מהשור ואינו יודע את בעליו, מכל מקום את האבוס הוא מכיר. כלומר, כאשר הוא רואה את האבוס מלא שעורים ואוכל משם, נדמה לו כי האבוס מאכילו. אבל אין בכוחו להבחין שיש בעלים הנותנים את השעורים לתוך האבוס. ואילו ישראל- אומר מו"ר הרב אליהו לופיאן זצ"ל בספרו "לב אליהו"- לא ידע ולא התבונן כלל בזה שה' גדלו ורוממו. זוהי פליאה ותמיהה שתמה הנביא בשם ה'.
ויש להתבונן בפליאה זו, הרי ידיעת השור והחמור היא מצד טבעם, בניגוד לידיעה הנתבעת מישראל אשר אותה ניתן להשיג רק על ידי עמל ויגיעה. מהי אפוא התביעה על היותם גרועים מן הבהמות?
האמת היא כי גם בליבו של האדם נטועה האמונה. עיון בסדר הבריאה מראה שככל שהדבר הכרחי לקיום האדם מצוי הוא בשפע. ככל שמידת הזדקקותו של האדם לדבר פחותה יותר הוא נדיר יותר. האויר, למשל, אשר בלעדיו לא יוכל האדם לחיות כי אם רגעים מועטים, נצמא בשפע בכל מקום בעולם. המים מצויים פחות ואכן אפשר לחיות כמה ימים בלי מים. המזון נצרך פחות מהמים והוא נדיר יותר. וכן הלאה.
האמונה הכרחית לאדם כאויר לנשימה, בלעדיה אין קיום לנשמה ומיד היא מתה. לפיכך אם יש לאדם אמונה בה' יתברך, אפילו נכשל בעבירות החמורות ביותר ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום, עדיין יש תקוה שישוב בתשובה ויתרפא. מה שאין כן מי שאבדה אמונתו ונעשה כופר בעיקר נאמר עליו "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב').
מעתה יש לנו ללמוד בקל וחומר: אם לצורך גופו של האדם- שהוא רק לבוש לנפש- הכין הקב"ה את כל הנדרש לקיומו, לנפש- שהיא עיקר האדם- על אחת כמה וכמה. ואם כן, מאחר שהאמונה הכרחית ביותר לקיום הנפש אין כל ספק שהקב"ה נטעה בלב כל אדם ויכול להשיגה בנקל כמו את האויר לנשימה. וכשם שיש טבע חומרי לגוף, כך יש טבע רוחני לנפש הכולל יכולת להאמין, להרגיש ולהכיר את הבורא.
זהו פשר זעקת הנביא: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו"- אם הטביע הקב"ה בטבע בעלי החיים את עניין הכרת הבעלים, קל וחומר שיש בטבעה הרוחני של הנשמה העליונה כדי להכיר את בעליה. ואם כן מתעוררת מעליה התביעה- "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן", מדוע?!
הגמרא אומרת: "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו" (נדרים לב). מי הודיעו ומי חנכו? התשובה: נשמתו שהייתה זכה וברה ולא הוחשך אורה על ידי השפעת בני דורו, לכן ידע אברהם והבין כי יש בעלים לבירה, ואכן הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני בעל הבירה!
האם בן העמל לכבד ולפרנס את אביו כראוי לבן כשר ונאמן זקוק להוכחה כלשהי כי אכן זה שהוא מכבדו הוא באמת אביו? האם יעמוד אי פעם ויהרהר שמא אין זה אביו? בוודאי שלא, משום שבליבו פנימה יש לו תחושה בטוחה בבירור גמור ללא כל חשבון כי אביו- אביו הוא. אף כאן נבוא ונדון בקל וחומר. אם כך הם פני הדברים באשר לאב הגשמי, ביחס לאבינו שבשמים על אחת כמה וכמה. אדם שנפח בו הבורא מדיליה נשמת חיים, וקל וחומר אדם מישראל שנקרא בן למקום, כיצד ייתכן שלא ירגיש בתחושה עזה את אביו שבשמים?!
על זה אמר הנביא: "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי"- הייתכן?! הרי גם השור והחמור יודעים מה שטבעם מלמדם להבין, וישראל אינם יודעים?! ולא עוד אלא "עמי לא התבונן"- תביעה נוספת יש כאן. הרי בנוסף לטבע הרוחני הנזכר לעיל, ניתנו לאדם גם שכל ותבונה כדי לשתף את הידיעה השכלית עם הרגשת הלב ולקיים "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה הוא האלוקים" וגו', מדוע אפוא אין הוא מתבונן?!
זעקת הנביא עדיין מהדהדת ומחובתנו להטות אליה אוזן, "ישמע חכם ויוסף לקח".
מתוך הספר "לקח טוב"
"ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (א', ט"ז)
מעשה בסוחר יין עשיר, אשר קנה מספר רב של חביות יין בהונגריה והובילם הוא ועוזרו לפראג. בערב שבת חנו באכסניה אחת כדי לשבות שם את השבת. עוזרו של הסוחר רצה להטמין את צרור כספו שלא ייגנב חלילה, משום כך הטמין את הכסף בין חביות היין הרבות.
בהיותו טרוד בהטמנת הכסף, לא שם לבו כי סוחר היין עוקב אחר מעשיו… כאשר הלך, בא הסוחר ונטל את כספו…
במוצאי שבת חזר העוזר כדי לקחת את צרור כספו והנה… הכסף איננו!
הבין העוזר כי ידו של הסוחר בגנבה, משום כך תבע אותו לדין תורה לפני הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה".
קרא הרב לסוחר העשיר שיבוא לפניו לדין תורה.
כאשר הגיע הסוחר לבית הרב, פתח בצעקות: שמא עוזר זה חושד בי בגנבה??? האם כך הוא גומל לי על כל הטובה הרבה אשר גמלתי לו כל הזמן?
יסלח לי כבודו- אמר הרב- אכן רואה אני כי אדם ישר מאין כמוך אתה. אין אני חושד בך, חס ושלום, בגנבה, כנראה אחד העגלונים הגויים הוא זה אשר גנב את צרור כספו של מסכן זה.
אכן- אמר העשיר בשמחה- כנראה, כדברי הרב כן הוא.
אם כך- אמר הרב- אין אתה חייב לשלם מאומה ושוב לביתך. ואולם… את כל החביות שברשותך עליך לשפוך!
לשפוך את כל היין???- זעק הסוחר- מדוע? הן זה הפסד עצום!
אכן כן- אמר הרב- אולם אם אחד העגלונים הגויים זה אשר גנב את הכסף, חושש אני שמא תוך כדי מעשה, נגע באחת מחביותיך והפך את היין ליין נסך. משום כך, עליך לשפוך את כל חביות היין האסור!
כאשר שמע הסוחר את דברי הרב, החל לבכות והודה מיד כי הוא זה אשר שלח ידו בגנבה, ומוכן להחזיר מיד את כל הסכום.
לא!- אמר הרב- איני מאמין לך שהרי אמרו חכמים: "אין אדם משים עצמו רשע"- אדם המספר כי עבר עבירה אין אנו מאמינים לדבריו. יתר על כן, אולי מודה אתה בגנבה כדי להציל את יינך?
נתן הסוחר סימנים כי הוא הגנב, אולם הרב לא הסכים אלא אם כן ישבע הסוחר בבית כנסת, קבל עם ועדה, כי הוא זה אשר גנב את הכסף, ויחזירו לבעליו בתוספת קנס, ככל אשר ישית עליו הרב.
סכים הסוחר וכך עשה, רק אז התיר הרב את היין.
סיפור נוסף: פעם אחת באו לדין תורה לפני הגאון ה"נודע ביהודה" שני אנשים. האחד היה לבוש כעגלון פשוט, והשני בא בבגדי עשיר מהודרים.
עמד הראשון וסיפר בדמעות כי סוחר תבואות הוא, מעיר רחוקה, שבא לפראג כדי למכור את תבואתו, ולשם כך שכר עגלון אשר יוביל את תבואתו, והנה, בהיותם בדרך התנפל עליו העגלון, שדד ממנו את כל כספו, ולא זו בלבד, אלא אף הכריח אותו להחליף עמו את בגדיו, והוא, הסוחר העשיר, לבש את בגדי העגלון והנהיג את העגלה עד לפראג.
כאשר הגענו לעיר- המשיך האיש לספר בבכי- הציג העגלון את עצמו כסוחר גדול, ואילו אני מסתובב ללא פרוטה בכיסי ואין איש מאמין לדברי…
ומה בפיך? שאל הרב את האדם השני הלבוש מחלצות.
וכי מה אומר?- השיב האיש- עיני הרב רואות ברורות כי אדם זה חסר דעה הוא, מסכן שנטרפה דעתו… מזה יומיים רץ אחרי ברחובות העיר ותובע את כספו.
חקר הרב היטב את שני האנשים, אולם נשארו הם איתנים בדעותיהם.
שובו אלי מחר בבוקר- אמר הרב- ואז אפסוק את דינכם.
משהלכו לדרכם, קרא הרב למשמשו וציווה עליו כי כאשר יבואו למחרת, לא יניח להם בשום אופן להיכנס לחדרו.
ואכן למחרת בבוקר הגיעו השניים, אולם השמש מנע מהם להיכנס לחדרו של הרב. הרב עסוק מאוד- אמר השמש- אין לפריע לו!
ישבו השניים והמתינו. חלפה שעה ושעתיים, ודלת חדרו של הרב עדיין נעולה. שעת הצהריים הגיעה, ואין כל סימן מהחדר פנימה, כאילו שכח הרב את דבר קיומם…
לקראת שקיעת החמה, כאשר היו שני בעלי הדין מותשים, נפתחה לפתע דלת חדרו של הרב ובקריאה רמה קרא: העגלון יכנס!
והנה… האיש הלבוש בגדי עשיר קם ממקומו במהירות ואץ להיכנס פנימה….
רשע שכמותך!- אמר הרב- עגלון גזלן, החזר לאיש זה את כספו, מיד!
"לא תגורו מפני איש" (א', י"ז)
פעם אחת באו שני אנשים לדין תורה לפני רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט. שמע הרב את שני הצדדים ופסק לטובתו של אחד מהם ואת השני חייב.
החייב, שהיה איש תקיף ועז פנים, שמע את הדברים ומיד הרים את קולו ואיים: רבי! לא אשתוק! אשבור את כל השמשות שבחלונות ביתכם!…
ואתה חושב שאני אשתוק על כך?! השיב רבי שמואל בתקיפות. נבהל האיש מתגובת הרב וחזר בו מאיומיו.
רבנו- שאלו בני ביתו של הרב לאחר מכן- מה התכוונת כאשר ענית לאיש כי לא תשתוק על מעשהו? ומה חשבת לעשות?
חושבים אתם- חייך הרב- כי אם אדם זה ישבור את שמשות ביתי אשב בשקט ולא אעשה דבר? לא ולא! מיד אזמין את הזגג שיבוא ויתקן את החלונות השבורים…
מתוך הספר "וקראת לשבת עונג"
הצדיק שהיה מליץ טוב על כל ישראל
הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב חזר פעם בצהרי תשעה באב מבית הכנסת, לאחר תפילת שחרית ואמירת קינות. והנה ראה באחד מרחובות העיר אדם מישראל, היושב על מרפסת ביתו ואוכל להנאתו בריש גלי.
התקרב הצדיק אל האיש ואמר לו בלחישה: רבי יהודי, ודאי נתעלם ממך משום-מה, שתשעה באב היום!
כלל וכלל לא- שיסע האיש את דברי הרבי. תוך כדי לעיסת מאכלו.
ושמא אינך יודע, שתשעה באב הוא יום צום בגזרת נביאים קדמונים?- חזר ושאל רבי לוי יצחק.
עוד בהיותי ילד למדוני ב"חדר", שנביאים אחרונים קבעו צום בתשעה באב כזכר לחורבן בית המקדש- השיב האיש בחיוך ערמומי.
אני מניח אפוא- הוסיף וטען הצדיק- שאינך בקו הבריאות, והרופאים אסרו עליך לצום היום!
הלוואי שאהיה בריא כל הימים, כפי שאני בריא היום הזה!- קרא האיש הנימה של חוצפה ובמבט שובבני כלפי הרבי מברדיצ'ב.
נפנה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מן האיש הסועד, נשא שתי עיניו הלחות כלפי מעלה וקרא בהתרגשות: ריבונו של עולם! הבט משמים וראה עד להיכן מגעת מידת האמת, הטבועה בלבו של כל אדם מישראל! הנה יהודי פשוט זה נוח לו לעשות עצמו עובר עברה, ובלבד שלא להוציא חלילה מפיו דבר שקר…
מדוע ראוי לעמוד על המיקח ברכישת "קינות לתשעה באב"?
מעשה ברבי אברהם צבי קמאי, שנכנס בערב תשעה באב אצל מוכר ספרים אחד וביקש לקנות ספר "קינות לתשעה באב". ואף שמחיר הספר הקטן היה מועט, עמד רבי אברהם צבי עם המוכר על המיקח שעה ארוכה, שלא כדרכו, והתווכח עימו ממש על שווה פרוטה.
תמה על כך מוכר הספרים, שהכיר את רבי אברהם צבי כאחד הקונים הטובים שלו, ואמר לו בנימה של תרעומת: מה יום מיומיים, רבי? הרי אתה רוכש אצלי ספרים בדמים מרובים כל ימות השנה ומשלם תמיד בעין יפה! מדוע אפוא שינית ממנהגך. והנך עומד בשעה זו ומתווכח עימי על פרוטה ממש?!
לדידי, לא כל הספרים שווים בעיני- השיב רבי אברהם צבי למוכר. בד"כ, כשאני קונה ממך ספר, אני מצפה שבעזרת ה' אשתמש בו שנים רבות, ואף אורישנו ברבות הימים לבני אחרי. ואילו ספר "קינות" זה איני צריך לו אלא לשנה זו בלבד. שהרי אנו מקווים בכל יום לביאת המשיח, ושוב לא נצטרך לומר "קינות" בתשעה באב…
מתוך הספר "פרפראות לתורה"