פרשת האזינו / ראש השנה

פרשת האזינו / ראש השנה

זהירות, מצלמים!
אנו עומדים על סף יום הדין, אשר בו עוברים כולם בסך כבני מרון, עומדים למשפט על העבר ודינם נחתך לעתיד.

כל אשר יקרה בשנה הבאה נקצב ונגזר בראש השנה: אושר, פרנסה, משפחה, נחת, הכל!
"דע מה למעלה ממך", אמרו חז"ל. "עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

לפני כמה עשרות שנים, כשהמציאו את המצלמה הראשונה- קופסה כבידה שעמדה על חצובה של שלוש רגליים, הצלם היה מתכסה במעטה שחור כדי למנוע חדירת אור, והתשליל היה מצטייר על לוח זכוכית- באותה עת לערך הומצא גם הגרמופון- פטיפון פרימיטיבי בעל מנואלה ואפרכסת ענק.

באו וסיפרו ל"חפץ חיים" זכרונו לברכה שהעולם מתקדם. אלו המצאות גאוניות!
אמר ה"חפץ חיים": "לא! העולם אינו מתקדם, אלא נסוג אחורנית! לפיכך באו ההמצאות!"
השואלים לא הבינו את תשובתו, וה"חפץ חיים" הסביר: בדורות שעברו, היו האנשים מאמינים בני מאמינים. הם למדו במשנה שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת, וידעו שאמנם כן הוא. אבל בזמננו נהיו האנשים קרי מזג, כהי אמונה, ספקנים: מה פירוש "עין רואה"? אתמול עברתי עבירה, ומחר אעמוד למשפט- מי יזכיר לי חטאי? ומה פירוש "אוזן שומעת": אתמול דיברתי שלא כהוגן- מה יראו מחר? "וכל מעשיך בספר נכתבים", איזה ספר, ואיך הם נכתבים?
לפיכך, באו והורידו לעולם את המצאת המצלמה: הנה, המעשה שעשית הונצח! באו והמציאו את הגרמופון: הקול שהשמעת לא נאבד!"…

כנראה שבימי ה"חפץ חיים" הספיקו המצלמה המסורבלת והגרמופון הפרימיטיבי כדי להדגים את האפשרות של "עין רואה ואוזן שומעת". בזמננו ישנן הדגמות חותכות הרבה יותר.

לוויני ריגול משייטים בשמים ומצלמים כל דבר, כל תנועה וחפץ! חיישני קול אלחוטיים מקליטים קולות ממרחקים! כל זאת כדי שנקבל מושג מוחשי על כך, שהכל מצולם והכל מוקלט, והכל ייפרש לעינינו בשידור חוזר!

ומה יקרה נספר סיפור, מעשה שהיה!

זוג צעיר התחתן בשעה טובה. נערכה חתונה מפוארת עם המוני מוזמנים, ואבי החתן הביא עימו לאולם עשרת אלפים שקלים כדי לשלם לבעלי האולם ולתזמורת. הכסף היה בכיס מעילו. במהלך השמחה קרא לו המנחה לבוא לרקוד עם החתן. פשט את מעילו והניחו על מסעד הכיסא, רקד לפני החתן, וכשחזר למקומו מצא שהכסף נעלם! החוויר, וחשב שעולמו חרב עליו. רצה לקרוא למשטרה ולערוך חיפוש בקהל. לבסוף החליט שלא להשבית את השמחה. עלה כל כך הרבה, יעלה עוד עשרת אלפים.

החתונה עברה, ירח הדבש נחוג, ואז נקראה המשפחה לבית המחותן לראות את סרטי הוידיאו של החתונה. יושבים החתן והכלה, הוריהם ואחיהם, וחוזים בסרט שנערך בטוב טעם. הנה החופה, הנה הקידושין, האוכל והריקודים. איזו שמחה!

המנחה קורא לאבי החתן לרקוד עם בנו. הנה הוא קם, מוריד את המעיל ותולה אותו על הכיסא, ניגש לרקוד. איזה יופי! המצלמה משוטטת לרגע על פני האולם, ורואים איך אבי הכלה מתגנב אל המעיל המיותם, מושיט את ידו, ומוציא את הכסף מהכיס… מיד עצרו את הסרט, הדליקו את האור, והסתכלו עליו…
מעשה שהיה נורא ואיום! "כבושת גנב כי ימצא"…
כמה היה אבי הכלה נותן, כדי למחוק את הקטע מן הסרט! הנה הוא יושב, ורואה איך המצלמה מתקרבת, איך הוא נראה חומק ומתגנב- כמה היה נותן כדי לעצור את ההקרנה! כמה היינו אנחנו מוכנים לתת, כדי למחוק כמה וכמה קטעים מחיינו, שלא יציגו אותם שם למעלה מחרתיים!
ולא לעינינו בלבד! ה"חפץ חיים" זצ"ל היה מצטט את דברי התרגום על הפסוק: "סוף דבר- הכל נשמע", לאמר:" בסופו של דבר, כל דבר שנעשה כאן בעולם בצינעה, הכל עתיד להתפרסם ולהשמע לכל בני האדם!" בהקרנה פומבית. אוי לאותה בושה, אוי לאות כלימה!

אילו רק יכולים היינו למחוק כמה קטעים מביכים
ואפשר!!!
על ידי אנחה אחת, על ידי תשובה!
מהי תשובה? דבר פעוט: להתחרט על אותם דברים, לומר בפה מלא "חטאתי",
ולהחליט החלטה נחושה ואיתנה שלא לחזור עליהם עוד! זהו- והסליל נמחק!

אך נעשה זאת- ונכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום!
"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה…"
הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל מתלמסאן סיפר מעשה נורא שארע בימי רבנו יחיאל מפריס זצ"ל, שנמנה על רבותינו של בעלי התוספות.

שני צורפי זהב התגוררו בשכנותו. יעקב אבודרהם ונפתלי עזריה. בערב ראש השנה התענו השניים, וביקשו מהקב"ה שיודיעם בחלומם כמה פסקו להם מן השמים להרוויח באותה שנה, שהרי "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה", כמו שאמרו חז"ל בגמרא הקדושה. תפילתם התקבלה, ובליל ראש השנה הראו ליעקב שירוויח מאתיים זהובים, ולנפתלי הראו שירוויח מאה וחמישים זהובים. בבוקר סיפרו את חלומם לרבנו יחיאל.

יעץ להם שיכתבו כל ספר את כל הכנסותיהם באותה שנה, ויווכחו האם היה חלומם אמת, אם לאו.
עשו כן.

יום אחד התגלע ביניהם ריב אודות סחורה אחת שקנו בשותפות, ומכרוה. יעקב אמר: "השתתפנו למחצית הרווח". ונפתלי אמר: "לא כי, אני השקעתי שני שלישים בקרן, ומגיעים לי שני שלישים ברווח".
באו לדין בפני רבנו יחיאל.
שאלם: "בידי מי הסחורה ורווחיה?"
אמר יעקב: "בידי".
שאל הרב: "היש לכם עדים, או שטר?"
אמרו: "לאו".
אמר הרב: "במקרה כזה, יעקב הוא המוחזק ועל נפתלי להביא ראיה. ובאין ראיה, על יעקב להישבע שטענתו אמת, ויזכה בחצי הרווח".
אמר יעקב: "אמנם טענתי אמת, אך להישבע- איני רוצה".
הסתפק יעקב בשליש הרווח, וויתר על ההפרש שהגיע לו, לדבריו, בסך עשרה זהובים.
המשיכו ורשמו איש את רווחיו. בערב ראש השנה ראו, שיעקב הרוויח באותה שנה מאה שמונים ותשעה זהובים, אחד עשר זהובים פחות משראה בחלומו, ונפתלי מאה שישים ואחד זהובים, האחד עשר זהובים יותר. באו לפני רנו יחיאל מפריס, וסיפרו לו כמה הרוויחו.
פנה אל נפתלי ואמר: "אכן, נודע הדבר שצדק חברך באומרו שהשתתפתם ביניכם למחצית הרווח!"
מחה נפתלי: "הרי ההפרש בנינו היה עשרה זהובים, ומדוע נמצאו אחד עשר?"
ענה יעקב: "זהוב אחד הוצאתי בשכר הסופר שכתב את כתב התביעה".
יעץ רבנו יחיאל: "תשיב לו את אחד עשר הזהובים, והחשבון יתאזן".
סירב נפתלי: "אין זה מן הדין, אלא מדברי חלומות, ואלו אינם מורידים ואינם מעלים!"
משך יעקב בכתפיו ופנה לחנותו שהמתה קונים. עד לשעת הצהריים הרוויח אחד עשר זהובים.
גם נפתלי פנה לחנותו, ישב כל היום ואף קונה לא פקד את החנות! נעלה, ועשה את דרכו לביתו. בדרך, עבר בשוק ליד דוכן לכלי זכוכית. נתקל בדוכן, הפילו, וכל הכלים נשברו. אף הוא עצמו נפל על שברי הזכוכית ונפצע, ובעל הדוכן כעס וקצף והפליא בו מכותיו. מכות מעל, רסיסי זכוכית מתחת, ובעל הדוכן גררו אל השופט לגזור את דינו. שלח השופט שמאי שיעריך את הנזק שנגרם. העריכו השמאי באחד עשר זהובים.
בינתיים קדש היום. בני ביתו של נפתלי המתינו לבואו, ומשבושש לבוא שלחו לחפשו. חנותו היתה נעולה, ואף בבית הכנסת לא היה. לאחר שעה של חרדה הופיע, והא פצוע וחבול. סיפר כל אשר קרהו, ונוכחו לדעת כמה גדולה השגחת הבורא ברוך הוא. התפלל ערבית של חג, והלך אל הרב לבקש מחילה. שלחו הרב לבקש את סליחת חברו, וכן עשה. סלח לו יעקב בכל ליבו, והרב סיפר מעשה נורא בדרשתו לפני תקיעת שופר!
למדנו מכאן, שכל רווחינו, במשך כל השנה הבאה כולה, תלויים בגזר דיננו בראש השנה- והוא, תלוי רק בנו: "ותפילה, ותשובה וצדקה, מעבירין את הרוע הגזירה"! נתקרב אל בוראנו, נתפלל מעומק הלב, ונזכה לרב טוב!!!
חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה
מעשה באדם שחש ברע. שלחו הרופא לבדיקות, ערכו צילומים, והחליטו שחייב הוא לעבור ניתוח. לפני הניתוח עלה לבית הצדיק הגאון הקדוש רבי מרדכי שרעבי זצ"ל לקבל את ברכתו.
שאל הצדיק: "מי קבע שיש צורך בניתוח?"
ענה: "הרופא קבע על סמך הצילום".
אמר הצדיק: "הראני נא". התבונן בצילום מול האור, ואמר: "איני רואה מאומה. נקודה זו, אינה אלא קריש דם שאינו מסוכן. תן שנים עשר אלף לירות לצדקה, ולא תזדקק לניתוח!"
תמה האיש: "ממה נפשך, אם אין כלום- מדוע עלי לתרום סכום כה גדול. ואם יש כאן חשש, מדוע לא ינותח". אך כבש את תמיהתו ונתן את הכסף לצדקה. יחד עם זאת, התייצב לניתוח. ערך הרופא צילום נוסף, התייעץ עם חברו, קבע שאין נקודה החשודה אלא קריש דם, ושיחררו לביתו.
שם הלה פעמיו לבית הצדיק להודות לו. אמר הצדיק: "אל תודה לי, תודה לה' שפדאך בזכות הצדקה!"
העז ושאל: "אם כך, אמנם היה זה גידול ממאיר שהפך לקריש דם?"
חייך הצדיק ואמר: "לא ולא! אמרתי לך שמלכתחילה לא היה זה אלא קריש דם. ועכשיו תמה אתה מדוע הורתי שתיתן צדקה. ובכן, הסכת ושמע: מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, וכן חסרונותיו והפסדיו. וראיתי שנגזר עליך בראש השנה להפסיד שניים עשר אלף לירות. אמור היית להפסידם בניתוח סרק, ולהוציאם על רופאים ותרופות, להתאושש ולהחלים. לפיכך יעצתיך לתיתם לצדקה, ומשנתת לצדקה- שוב לא הוצרכת לניתוח, ונפקחו עיני הרופא לראות שאין זה אלא קריש דם שאינו מסוכן!"…
העצה הבטוחה לזכיה בדין
כולנו מבקשים שנה טובה ומתוקה. שנה שלווה ושקטה, ללא חרדות ומצוקות ועגמת נפש. בלא סבל וייסורים כאב וצער. אך הבה נהיה כנים עם עצמינו: האם צדיקים אנו כל כך, האם מטען זכויותינו עמוס כל כך, מושלם עד כדי כך. האין אנו משולים לילד שנכנס עם עשרה שקלים, דמי כיס, לחנות… צרכי חשמל, ומבקש את המערכת היקרה ביותר. האם לא מתבקשת התשובה: "ילד, בעשרה שקלים קונים חופן סוכריות"…
מי ראוי לבקש בקשה כה גורפת, לשנה טובה לחלוטין, בלא שמץ יגון וקורטוב צער? ובכן, בראש ובראשונה- צדיקים מופלגים, גדולי הדור. עליהם העולם עומד ועליהם הוא מתקיים, ולא נברא אלא עבורם. אבל אדם מן השורה, כמותנו- אולי בעל חסד עצום, מציל נפשות. הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, והחסד הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. אם יבוא מישהו ובידו זכות של הצלת נפשות- ניחא. אבל אדם כמותנו…
ואם יבוא מישהו שהציל שכונה שלימה? שכונה ובה כמה מאות בני אדם? על כך אין מדברים. הוא, ודאי יזכה!
ואם הציל מדינה שלימה? יבשת ומלואה?! מה השאלה, מובטחת לו שנה טובה- אבל מי זוכה לכך!
וכעת שאלה אחרונה: אם יתייצב למשפט אדם, ויוכל להוכיח, הוכחה של ממש, כזו שמתקבלת בבית דין של מעלה, שהוא הציל את כל העולם. להוכיח שבזכותו העולם קיים! האם יש לנו מושג בחסד זה עם מליארדים, עם כל האנושות- ועם כל ישראל בכללם! האם יש ספק בהענות לבקשתו לשנה טובה?!

ברם, מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל להתיימר בכך?
אתה, הקורא! כן, אתה! הסכת ושמע לדברי הגמרא: "אמר רבי אילעי, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. שנאמר: תולה ארץ- על בלימה". מישהו אמר לך משהו, עשה לך משהו, ואתה הצודק. צודק- ומבליג. וזה קשה, ודאי, אין זה קל. אבל באותו רגע קנית את עולמך. ובמרום נחשב כאילו קיימת את כל העולם, וימלאו כל משאלותיך לטובה!
מזימת הצורר הופרה
בעיר איזמיר היה שר ארמני, צורר יהודים, וידו תקיפה. שבוע לפני ראש השנה הלך לשוק הפירות והורה לסגור את כל החנויות, ואיש לא העז להמרות את פיו. רק חנות אחת ברחוב הישמעאלים הותיר פתוחה, ואמר: "דעו, שליהודים יש עתה חג, והם קונים לכבודו פירות לסימן טוב, ומוכנים לשלם עבורם כמה שיידרשו. ובכן, מובטחים אתם שהיהודים יבואו לכאן לרכוש את פירותיהם, הכינו אלות, וכל יהודי שיבוא- הכו עד חורמה!"
באו היהודים אצל רבם, הגאון המקובל רבי חיים טאטו זצ"ל, וסיפרו שהצורר סגר את כל חנויות הפירות.
אמר: "עוד תראו, שיהיו פירות בשפע רב מבכל שנה!"
היה יהודי ששמע שברחוב שהישמעאלים יש חנות פירות פתוחה. הלך לשם וביקש לקנות. מיד הכוהו ופצעוהו, ובדרך נס ניצל. בא אל הרב, חבול ומוכה.
אמר הרב: "אל נא תדאג! מחר ערב ראש השנה, ובצהריים יהיו בתי ישראל מלאים כל טוב!"
בבוקר ערב ראש השנה קרא הרב לשמש ונתן בידו קמע. אמר לו: "לך לאותה חנות והכנס את הפתקה לערימת הפרות".
נבהל השמש, וביקש לשחררו מן המשימה. פקד עליו הרב לבצעה והבטיחו שלא יאונה לו כל רע.
הלך השמש, ועמד על פתח החנות. שמחו לקראתו וקראוהו פנימה, כדי שיוכלו להכותו. השתמט מהם והמשיך בדרכו, ותחב את הקמע באין רואה לערימת הפירות. ולפתע- כאילו רוח תזזית נכנסה בפירות, החלו להתעופף לכל עבר, מכים וחובטים והורגים ופוצעים, והישמעאלים נסו מן החנות ומן הרחוב כולו, והותירו את כל הפירות הפקר ליהודים, חינם אין כסף, וליהודים היתה אורה, כן תהיה לנו!
חסד, אפשר לקיים גם בחג!
בראש השנה נאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. זכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת!

מה גדולה פעולת הצדקה ומה רב פריה: "והיה מעשה הצדקה (בעבורה יהיה) שלום (שלימות אישית, ושלום בית, ובחברה. ובארץ!) ועבודת הצדקה- השקט ובטח עד עולם!". "בצדקה- תכונני". לאמר: בצדקה שתעשו תהיו נכונים בגדולה לעולם! "צדקה תציל ממוות", "זרע צדקה- סכר אמת". כשם שהסכר אוגר את המים, כך הצדקה אוגרת כל טוב לעושיה. "באורח צדקה, חיים ובנתיבה, אל מוות"!
אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם בחג, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה- הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לאחר החג הקדוש. ומה יהיה בינתיים?
וזו טעות כה מרה וגורלית! טעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד. לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט (על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!!) הוא צדקה וחסד בל יתוארו!

וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם להעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם- אמנם כן- לאחים ולאחיות, בין בני זוג, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך קורן, עידוד ומחמאה- והעברנו את רוע הגזירה!!!