פרשת מטות מסעי

"כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (ל"א, כ"ב-כ"ג)
ישנם שני סוגי אש- אמר הגאון רבי יוסף דוד אזולאי, החיד"א- אש של היצר הרע הבוער בעצמותיו של האדם ומבקש להסיתו לדבר עבירה.
לעומת זאת ישנה אש התורה, אש הקדושה והטהרה.
אמרו חז"ל במסכת קידושין (דף ל): "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". העצה היחידה שיש לאדם במלחמתו נגד היצר הרע היא לימוד התורה הקדושה. על ידי לימוד התורה ניצל האדם ומנצח במלחמת היצר.
דבר זה נרמז בפסוק- סיים הרב- "כל דבר אשר יבא באש- של היצר הרע, "תעבירו באש"- התורה "וטהר"!
"ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל" (ל"ב, י"ז)
הצדיק רבי יהודה לייב מגור, בעל ה"שפת אמת", התגורר בילדותו בבית סבו הגדול הצדיק רבי יצחק מאיר, בעל "חידושי הרי"ם".
לילה אחד האריך הילד יהודה לייב בתלמודו עד עלות השחר, ורק אז עלה על מיטתו לשינה קצרה.
בבוקר השכם נכנס לחדרו סבו הצדיק, וכאשר ראה את נכדו ישן, העיר אותו משנתו העמוקה, והוכיח אותו בדברים קשים על כך שעדיין ישן הוא בשעה כה מאוחרת, ואינו קם בזריזות לעבודת הבורא.
הקשיב הילד יהודה לייב לדברי סבו, וכאשר סיים הסב את דברי התוכחה, ספר לסבו כי ישן מפני ששקד על תלמודו במשך כל הלילה.
מדוע לא אמרת מיד?- שאל הסב- והרי אם הייתי יודע, לא הייתי מוכיח אותך בדברים קשים?
בפרשת מטות- ענה הילד- רואים אנו שמשה רבנו הוכיח את בני גד ובני ראובן בדברים קשים. לאחר שמשה רבנו סיים את דבריו, עונים בני גד ובני ראובן: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני שיראל".
לכאורה קשה- שאל הילד יהודה לייב- אם היה בדעתם מתחילה לעלות ולהלחם, מדוע נתנו למשה רבנו להוכיח אותם בדברים קשים? שהרי מיד כאשר התחיל משה רבנו בתוכחה היה עליהם לספר לו מה מחשבותיהם?
אלא, תירץ הילד, בני גד ובני ראובן שמחו בהזדמנות לשמוע דברי מוסר ממשה רבנו, האם יוותרו על כך? וכי מילתא זוטרתא היא לשמוע דברי מוסר מפני משה רבנו?!
כך גם אני- סיים הילד- אם הייתי מספר כי ישנתי מפני שלמדתי כל הלילה, לא הייתי זוכה לשמוע דברי המוסר הנפלאים של סבא…
מתוך הספר "וקראת לשבת עונג"
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (ל"ח, ח')
הגמרא במסכת סנהדרין דף קו עמוד ב' אומרת: "אמר רב שקיימו בו ארבע מיתות סקילה, שריפה, הרג וחנק, מיתות- הרבה משמע שתלוהו והציתו באש תחת הצליבה וחתכו ראשו ונפל תוך האש, תלוהו- היינו חנק, חתיכת הראש- הרג, שנפל לארץ- סקילה, וכשנפל לאש- שריפה. (רש"י בסנהדרין)
וידוע הסיפור שמספר הרב יוסף חיים מבגדד, על ליצן שהתלוצץ מדברים אסורים ועל ידי דברים אסורים כגון ניבול פה, ומה היה בסופו? פעם אחת הזמין אותו גביר אחד לעשות שמח, ואכן עמד ושמח את האנשים בליצנות זולה. תוך כדי דיבור הגישה בעלת הבית דגים, לקח אותו ליצן חתיכת דג והכניס לפיו, אלא שכבר אמרו חז"ל: "אין משיחין בשעת הסעודה". ואותו ליצן, נתקעה לו עצם בגרון ומת. נבהל בעל הבית ואמר לאשתו, עכשיו יבוא שוטרים ושנינו נהיה על הכסא החשמלי. מה עשה? היה גר מעליו רופא, לקח אותו גביר את גופת הנפטר, העלה אותו במדרגות והשעין אותו על הקיר ליד הדלת, דפק בדלת וברח. הרופא שאל מי שם, וכשלא קיבל תשובה פתח את הדלת, אבל בגלל החשיכה לא ראה דבר. התקדם הרופא עוד פסיעה נתקל בגופה ושניהם התגלגלו עד למטה. כשהגיעו למטה קם הרופא תוך כדי שהוא ממשמש את עצמותיו ובודק את שלמותן ושאל את ליצן, אדוני, אתה מרגיש טוב? אך שום תשובה לא הגיעה. בדק הרופא את הדופק, והנה, אבוי! הוא נפטר! לקח הרופא את הגופה, לפני שיבוא השוטר… השעין אותו בפינה וברח. באותו מקום היה עובד חייט, השוליה שלו יצא החוצה להתאוורר וחזר אחרי דקה כשהוא חיוור. שאלו החייט מה קרה? אמר יש גנב בחוץ. לקח החייט את המגהץ ויצא החוצה אל ה"גנב". מי אתה? אתה מוכן להזדהות? אתה לא מדבר! זרק עליו את המגהץ, והליצן שוב נפל… ניגש החייט וראה "אַ ברוך"! הרגתי בן אדם, תיכף יבוא שוטר. לקח את הגופה וזרק אות באיזה מקום. בדיוק אז הגיע שיכור וכטוב ליבו לא שם לב לרגלי הנפטר שבלטו. נתקל בהן ונפל, הבקבוק שלו נשבר ופניו נחתכו. קם השיכור הסתכל על הנפטר ואמר לו, מצאת לך מקום לשכב, הא?! אותו הנפטר, מרוב טלטולים פניו התעקמו לגמרי והשיכור חשב שהוא צוחק ממנו, אומר לו, ואתה עוד צוחק ממני? הלך וחתך את צווארו עם שברי הבקבוק ובדיוק אז עבר שוטר…
בבית המשפט פסקו גזר דין מוות על השיכור. אך החייט שידע מי הרג אותו מיהר לבית משפט והתוודה שהוא האשם. הגיע גם הרופא ובסוף גם בעל הבית ואשתו. השופט איבד את ידיו ורגליו, מעולם לא שמע דבר כזה, חמישה מודים ברצח וכל אחד טוען שהוא עשה. הלך להתייעץ עם הרב, אמר לו הרב וכי לא שמעת את הסיפור? אדם זה לא נרצח אלא מת, נתקעה לו עצם בגרון ונחנק. אלא משום שהיה ליצן והתלוצץ ממה שאסור, קיבל ארבע מיתות בית דין, קודם חנק עם הדג, ואח"כ סקילה במדרגות אח"כ שריפה מהמגהץ, ובסוף סייף מהשיכור…
מתוך הספר "לאור הנר"
צפייה לישועה ולבניין בית המקדש
"אלא מסעי בני ישראל"
רש"י: למה נכתבו המסעות הללו?
להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה… נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות.
הסבר דבריו הקדושים:
בנ"י חטאו במרגלים ונגזר עליהם עונש להסתובב במדבר ארבעים שנה ובתוך ארבעים שנה אפשר לעשות חמש מאות מסעות בכל חודש מסע אחד, וכל מסע זה טרחה גדולה, לפרק את המסעות והמטענים ולהרכיבם מחדש (כמו לעבור דירה מבית לבית) וה' יתברך רחם עליהם ולא טלטל אותם הרבה מסעות אלא מעט מאוד, עשרים מסעות, ללמדנו חסדיו של מקום. והחידוש הוא לא רק בשעה שה' עושה טובה הוא נוהג במידת החסד אלא אף בשעה שה' יתברך מעניש בעונשים הוא נוהג במידת החסד והרחמים.
משל למה הדבר דומה:
מלך כעס על בנו בגלל התנהגותו השלילית, והזהירו, אם עוד פעם ינהג לא כשורה, הוא, המלך נשבע שיזרוק על ראשו סלע גדול. הבן הסורר החזיק מעמד יום אחד, אך למחרת חזר לסורו. המלך לא ידע כיצד יקיים את שבועתו?
מצד אחד אם יזרוק עליו את הסלע ירוצץ את מוחו אך מצד שני לא יכול להפר את השבועה.
אחד מיועציו של המלך יעץ לו להביא פועלים שיפוררו את הסלע לפירורים קטנים- והמלך יזרוק עליו פרור אחר פרור, וכך עשה. ובזה קיים את שבועתו ולא ארע לבנו שום נזק.
מצאנו בעניין חורבן בית המקדש. דוד המלך אמר: "מזמור לאסף באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך". ובגמרא כתוב שרב אבימי דרש על פסוק זה וכי אומרים מזמור על חורבן בית המקדש- קינה צריך לומר?
והסביר, אסף אמר שירה על שכילה הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ותוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר: "כלה ה' חמתו ויצת אש בציון".
כלומר בנ"י חטאו והיו ראויים להיענש בגופם ובנפשם וה' ברוב חסדיו הרס את בית המקדש והשאיר את בני שיראל וזה צריך לעורר אותנו להתפלל על בנין בית המקדש כי הוא נלקח במקומנו ובגללנו.
משל נוסף:
איש ואישה היו נשואים עשר שנים ולא זכו לפרי בטן. השתדלו ברופאים וברפואות ובתפילות ובס"ד האישה נכנסה להריון, השמחה הייתה גדולה. ההריון היה קל ותקין- הגיע החודש התשיעי- וכל המשפחה ציפו ליום הלידה, האישה הוכנסה לחדר לידה והבעל המתין בחוץ. לאחר כשעה- הרופא יצא מחדר לידה כשעל פניו מראה של חרדה והסביר לבעל שהמצב הסתבך ואשתו בסכנה ואי אפשר להציל את האישה ואת התינוק ועליו להחליט את מי להציל לחיים?
הבעל היה נבוך- ואמר שאינו יכול להחליט אלא האישה תחליט. האישה אמרה לבעל שהיא ציפתה לתינוק זה שנים רבות וכעת אם לא יצא חי- אין לה טעם בחיים, ולכן היא מוכנה לוותר על חייה- כדי שהוא יישאר בחיים אך יש לה בקשה אחת- שכאשר הילד יגדל, יספרו לו את הסיפור כדי שידע להעריך את אמו על שוויתרה על החיים שלה בעבורו. וכך היה.
הילד גדל- וביום הבר מצווה האבא קנה לו חליפה חדשה, נעליים חדשות וכן קיבל מתנות רבות מקרובי המשפחה. האבא החליט שזה הזמן לספר לבן על אמו הגדולה. האבא לקח את הבן לבית העלמין-למקום המצבה של אשתו וספר לבן את כל הסיפור.
הבן שמע ושמע- ובמקום להתעצב ולהוריד דמעה הוא הסתכל על הנעליים החדשות ועל השעון החדש שקיבל לבר מצווה.
הנמשל: בית המקדש נלקח במקום ישראל. וכשמגיעים לבקר בכותל המערבי צריך להתעצב להוריד דמעה על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה ולהתפלל מעומק הלב על בניין בית המקדש.
בימים אלו של "בין המצרים" אנו צריכים לשכוח מהצרכים הפרטיים שלנו ולחשוב על כבוד ה'- ועל בית המקדש וכל תפילותינו ובקשותינו יהיו על בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו. אמן.
מתוך הספר "צלצלי שמע"
"כי אתם באים אל הארץ"
כתוב במדרש: אמר ה' לישראל יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה, אבל בשביל להראות לכם את כוחי אני הורג שונאיכם מפניכם ונותן להם את ארצם. וחז"ל הביאו משל לאב שיש לו שני בנים אחד גדול בשנים ורע מעללים ואחד קטן שאביו אהבו. פעם נסע האב לאיזו עיר וקנה מתנה שעון לבנו הקטן. אבל בהיות הבן קטן וחסר דעת מסר האב את המתנה לבנו הגדול וכאשר גדל הבן לקח האב את המתנה ונתנה לבנו הקטן. אבל האנשים אמרו לאב אתה עשיר ויכול לקנות מתנה אחרת ולמה לקחת המתנה מהבן הגדול בעל כורח? האב אמר, האמת כדבריכם אבל אם הייתי עושה כך לא היה ניכר שאני שונא את בני הגדול. זה המשל. הנמשל, שמו יתברך ברא ארץ הקודש לישראל, אך ישראל עוד לא הגיעו לפרקן, מה עשה הקב"ה? נתן את הארץ לבני כנען בעלי תועבה, וכאשר גדלו ישראל וקבלו את התורה לקח אותה מהכנענים ונתנה לישראל. ורש"י כתב בספר בראשית שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם ושודדים שכבשתם ארצות גויים. אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. והרמב"ם ז"ל אמר שהגר בארץ ישראל צריך להיות נזהר בכל מיני עוונות ויקיים מצוות הנוהגות בארץ. ואם יחטא יענש יותר מאשר אם חטא בחוץ לארץ, כי ה' דורש אותה תמיד ועיני ה' בה. ואינו דומה המורד במלכות והוא נמצא בארמונו של מלך לזה שהוא נמצא חוץ מארמונו של המלך, כי בארמונו של המלך אין אנו חופשיים לעשות כרצוננו. ועצם התישבותינו בארץ אינה בזכות כוחנו וגבורתנו אלא בזכות האמונה שאנחנו מאמינים בבורא עולם. ומי שדר בארץ ישראל זכותה תגן עליו שלא יחטא. (מדרש רבה)
מתוך הספר "נר יצחק"
"את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (ל"ה, ו')
שש ערי מקלט הינן שש המילים של הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וסמוך להן- "ועליהם תתנו"- ארבעים ושמונה המילים של פרשת "ואהבת" עד "ובשעריך".
פסוק זה של "שמע ישראל" ופרשה זו של "ואהבת" הם ערי המקלט, בהן יכול כל אדם מישראל למצוא מחסה ומגן, אף אם עשה רע. על ידי קבלת עול מלכות שמים ואהבת ה' הריהו ניצול מן המקטרגים הרודפים אחריו…
(אוהב ישראל)
אשרינו, מה טוב חלקנו!
כידוע תמוז נוטריקון: זמני תשובה ממשמשים ובאים. והנה עבר חודש תמוז, יש להתכונן לבאות! אשרינו שזכינו, ויש לנו במה לבוא לימים הנוראים: בהמוני ברכות ותפילות, ואפילו ריקנים מלאים מצוות כרימון. נעמוד על אחת מהן המנויה בפרשתנו. אילו היו מספרים לנו על צדיק אחד, שאינו יוצא מהסוכה כל ימי סוכות, אלא לצורך גדול. אוכל וישן, לומד ומתפלל בה, מקנאים היינו בזכויותיו: מצוות עשה בכל רגע, בכל שניה, כפול שישים דקות בשעה, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים תמימים, כמה מצוות הוסיף!
ואילו היה יכול למתוח את המצווה לחודש שלם, מכפיל היה את זכויותיו פי ארבע. האם היה לנו מושג כמה מצוות מתווספות לו! ולחודשיים, ולחצי שנה?! היה לנו במה לקנא בו, כשהמונה פועל כמו בחנת הדלק , מוסיף מצווה בקצב מסחרר!
ובפרשתנו מונה רבנו הרמב"ן זצ"ל את הישיבה בארץ ישראל כמצוות עשה מן התורה! נמצא שכל יהודי, איש ואישה, המתגוררים בארץ הקודש, מקיים מצוות עשה בכל עת, בכל רגע ובכל שניה!
אלא מה? "אליה וקוץ בה": כי "מצוות צריכות כוונה", יש להיות מודעים למצווה ולהתכוון לקיימה. אז הנה, עתה יודעים אנו, ומתכוונים. ומעתה ואילך: "כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה". המונה מתחיל לפעול במצווה רבה זו. ולכל מה שנזכה על ידה!
מתוך הספר "מעיין השבוע"