פרשת תרומה

"ויקחו לי תרומה"
מפורסת וידועה היא השאלה: מדוע במצוות הצדקה נאמר: "ויקחו לי"? הרי צדקה זוהי נתינה והלשון "ויתנו מתאימה יותר?
אלא כאן באה התורה ללמדנו שבנתינת צדקה יותר משאנו נותנים לזולת, לוקחים אנו לעצמנו. והדברים יובנו בעזרת משל נפלא של החפץ חיים על אותו איכר בור ועם הארץ אשר הביא עגלה מלאה תבואה למכירה בעיר הגדולה.
וכיוון שחשש האיכר כי הקונים ירמוהו, דרש מהקונה הראשון שנזדמן לו למלא את התבואה בשקים קטנים, ועל כל שק תבואה שממלא ולוקח ישים הקונה מטבע נחושת בתוך כובעו של האיכר ובסיום יספרו את המטבעות אשר בכובע ולפי המטבעות יקבל האיכר שכר עבור התבואה.
הקונה הסכים להצעת האיכר ועל כל שק אשר העביר לרשותו, שם מטבע בכובעו של האיכר.
אולם בשעה שהיה הקונה טרוד בהעברת השקים לרשותו נתפתה האיכר הטיפש וגנב פעם בפעם מן המטבעות אשר בתוך הכובע, בלא שנתן דעתו לכך שעל כל מטבע שגונב לעצמו, מפסיד הוא לעצמו סכום הגדול מכך אלפי מונים.
הוא הדין, מסיים החפץ חיים, בקיום מצוות צדקה: החוסך לעצמו פרוטה שהוא צריך לתת לעני (כאותם אנשים אשר אינם מעשרים) וחושב שע"י כך חוסך הוא לעצמו משול הוא לאותו איכר שוטה אשר "מרוויח" פרוטות, אך לעומתן מפסיד הוא ממון רב. שהרי כבר הבטיח הקב"ה למי שנותן צדקה את הבטחת העושר: "עשר כדי שתתעשר" ומי שאינו מעשר וחושב שע"י כך חוסך הוא, עושה הוא למעשה את ההיפך הגמור ומפסיד את ה"תתעשר" אשר מובטח לו מבורא עולם.
כעת מובנת הלשון "ויקחו"- שהרי כאשר אדם נותן לאחרים, לוקח הוא למעשה לעצמו הרבה יותר!
התביעה
אוי לנו מיום הדין
ידוע לכולנו הפן השלילי שבמותרות (חפצים שאין בהם תועלת) ולא כאן המקום להרחיב בנושא זה.
אך יש מקום להוסיף פן נוסף שלילי אף הוא וחמור עד מאוד בעניין המותרות, פן אשר רומזת לנו התורה עליו במילה תרומה אותיות המותר, תרומות- אותיות מותרות, היינו שכאשר אדם מוציא מכספו על חפצים אשר הנם בגדר מותרות פותח הוא למעשה פתח לקטרוג ולבדיקת מעשיו- האם נהג כן והוציא מכספו בקריטריונים דומים גם כאשר התדפקו על דלת ביתו בענייני תרומות?
מכאן נמצאנו למדים שהאדם ע"י קניית מותרות מביא על עצמו במו ידיו תביעה חמורה מבית דין של מעלה.
"ויקחו לי תרומה…"
"כיוון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה: "ויקחו לי תרומה" (תנא דבי אליהו)
קשה היה ל"אלשיך" והרי הציווי הוא לתת ומדוע לא כתוב "ויתנו לי תרומה" אלא "ויקחו"?
נשים לב שלפני פרשת "תרומה" באה תחילה פרשת "משפטים" ומדוע? אם האדם נושא ונותן באמונה מרוויח רכושו בדרך של צדק ויושר רק לאחר מכן יכול לקחת מכסף זה "ויקחו" ולתרום. וזה פירוש הדברים: כיוון שאמרו ישראל נעשה ונשמע היינו כל עסקינו יהיו עפ"י דין התורה רק אז אמר להם הקב"ה "ויקחו" מתוך כסף ישר זה "לי תרומה".
ועוד "ויקחו" אותיות חוקיו. רק ממי ששומר חוקיו של מקום יש לקחת ואילו מגזלנים ונוכלים- לא!
ועוד על מה שאומר התנא דבי אליהו שבשעה שאמרו נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה: "ויקחו לי תרומה".
מכאן המנהג שכאשר עולים לתורה (נעשה ונשמע- זכר למתן תורה) נודרים ונודבים לצרכי בית הכנסת כנגד "ויקחו לי תרומה" (ר' אורי לאנגר)
אל תסתכל בקנקן…
"ועשית יריעות עיזים לאֹהל על המשכן…" (כ"ו, ז')
מוזר הדבר ותמוה עד מאוד: כל העושר האגדי שהיה במשכן: קרשים ובריחים מצופים זהב, טבעות זהב, יריעות תכלת ארגמן ותולעת שני כל אלו כוסו לאחר מכן ביריעות פשוטות העשויות מעורות עיזים וחוברו בקרסי נחושת פשוטים ביותר. והשאלה הגדולה היא למה לכסות כזה פאר בעור כה פשוט?
אלא כאן באה תורתנו הקדושה ללמדנו דרך ארץ וכיצד על העשיר לנהוג. כלפי חוץ ישתדל לנהוג בפשטות ובצניעות ולא לנקר עיניים וכך ימנע קנאת אחרים ממנו. וזהו גם הפשט של: "כל כבודה בת מלך פנימה"- היינו עיקר התורה הוא פנימה- הפנימיות, הטוהר הפנימי הוא היופי האמיתי.
ועל כך התפלל דוד המלך ואמר: "אשאלך בדרך תמים מתי תבוא אלי, אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי"
ופירש האורח חיים: "מתי תבוא אלי"? כאשר "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי"- כאשר בתוך ביתי, כאשר אין איש רואה אותי אהיה נוהג ביראת שמים כשם שנוהג אני בין הבריות.
ובאותו עניין. מסופר על החוזה מלובלין אשר בשיחה עם יהודי "פשוט" ירא שמים אמר לו החוזה: אני מקנא בך שאתה צדיק גדול ממני. שהרי הרבי ירא שמים הוא בעל כורחו, שכן מכל עבר בוחנים אותו עיני הבריות ואם חלילה יעבור על הקלה שבמצוות מיד יקום רעש וידברו עליו… ואילו אתה יהודי פשוט שאיש אינו משגיח עליך ואף על פי כן נוהג אתה ביראת שמים- הרי שבאמת אתה צדיק גמור.
"ועשית שלחן…" (כ"ה, כ"ג)
ארון ושלחן באים כאן ביחד, זה אחר זה.
הארון מסמל את התורה
והשולחן אשר עליו מונח היה לחם הפנים מסמל את הקמח.
ללמדך ששניהם קשורים זה בזה.
שכן אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח.
ולעניות דעתי הדלה: "שלחן" בגימטריה עולה מנין 388 ו"יש לחם" עולם בגימטריה גם 388 וארון ראשי תיבות אחד רואה ואינו נראה.
וכאן למעשה רואים אנו שאם יש לחם-קמח יש תורה-ארון ה' נמצא ואם אין ח"ו…
צדקה תציל ממות
על מעלת הצדקה
שאלו תלמידיו של ר' ישעיה'לה מושקט מפראג את רבם: כתוב במשלי: "וצדקה תציל ממות" וכיצד יתכן הדבר והרי שנותיו של אדם בעולם הזה קצובות מראש ע"י הבורא וא"כ מה תועיל לו כאן הצדקה?
השיב להם ר' ישעיה'לה: אדם הנותן צדקה לעניים למעלה מכוחו, יש לו פתחון פה לטעון כלפי הבורא: מה אני הענקתי דמים יותר מהקצוב, אף אתה הענק לי שנים יותר מן הקצוב…!
"ועשית שולחן עצי שיטים"
אמרו חז"ל: בזמן שבית המקדש קיים- המזבח מכפר ועכשיו- באמרו דברי תורה על השולחן, שולחנו של אדם מכפר עליו.
וזהו שכתוב "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'"- לעתיד לבוא מעיד שולחנו של אדם על הנהגתו והליכותיו בעת הסעודה (חסידים נוהגים לעשות משולחנם ארון קבורה)
"וידבר אלי"- מי? "זה השולחן"
מתי? "לפני ה'" בבית דין של מעלה
ורמז באותיות המילה "שטים" ראשי תיבות
שלחן טוב יביא מחילה
שלום טובה ישועה מחילה
ואם אינו אומר דברי תורה על שולחנו אינו מכפר ואדרבא יהפוך עליו למשטין ומקטרג, חס ושלום, ולמדנו זאת מהמילה שטים אשר עולה בגימטריה כמניין שטן, רח"ל.

  • לית מילתא דלא רמיזא באורייתא
    "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב כסף ונחושת" (כ"ה, ג')
    זהב כסף ונחושת
    באותיות של מילים אלו אומר החתם סופר רמוזים כל ימי השנה אשר בהם קוראים בתורה:
    זהב
    ז – יום השביעי- שבת
    ה – יום חמישי של כל שבוע
    ב – יום שני של כל שבוע
    כסף
    כ – כיפורים
    ס – סוכות
    פ – פורים
    נחושת
    נ – נרות חנוכה
    ח – חודש- כל ראשי חודשים ובכללם ראש השנה שחל בראש חודש
    ש – שבועות- שמחת תורה- שמיני עצרת
    ת – תענית
    בחור זהב
    אל תחכה לסוף
    ועוד בעניין זהב, כסף ונחושת.
    ושוב ראשי התיבות של הנ"ל מסמלות שלושה סוגים של נותני צדקה:
    1.     הצדקה שאדם עושה כאשר הוא בריא וטוב לו זה הנותן ברוך והיא הטובה מכולם ונחשבת לו כזהב שזו              המתכת היקרה ביותר.
    2.     כאשר אדם בשעת צרה, סכנה וכו'… ואז נותן כשרואה סכנה פותח. וחשיבותה פחותה כמו מתכת הכסף             אשר פחות יקרה ממתכת הזהב.
    3.     כאשר אדם אשר לא נתן אף פעם צדקה ורק כשמרגיש שסופו קרב מצווה לתת אחר מותו לצדקה נותן               חולה שמרגיש ת'סוף וזו הצדקה הפחותה ביותר.

כוחה של המחשה
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד" (כ"ו, ט"ו-ט"ז)
המשכן שבנו ישראל במדבר נבנה מעצי שיטים. היו אלו קרשים גדולים כפי שמתארת התורה: עשר אמות וכו'…
ושואל רש"י: ומנין היו להם לישראל במדבר עצים בגודל כזה? הוא מותיב והוא מפרק לה: "יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציוה לבניו להעלותם עימהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותם לעשות משכן במדבר מעצי שיטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם".
פירוש: יעקב אבינו, עליו השלום, ראה ברוח הקודש שעתידין בניו לבנות משכן במדבר מעצי שיטים ולכן הביא למצרים שתילי ארזים ונטעם וציוה על בניו ליטלם עימהם בצאתם ממצרים. זהו פשט הדברים.
ושואלים כמה מפרשני התורה: ומדוע עשה כן? והרי גם בהיותם במדבר יכלו לקנות עצים מסוחרי המדבר או לשלוח שליחים לקנות או לחטוב להם עצים? וא"כ וודאי כוונה נסתרת היתה כאן ומהי?
תשובה: כוונת יעקב אבינו, עליו השלום, במעשה הנטיעה אכן עמוקה היא עד מאוד. וזהו פשר מעשהו: כולם ידעו על הבטחת ה': "אנוכי אעלך גם עלה" אך הבטחה מילולית נקל לשכוח בגלות הנוראה והקשה ולכן כדי לנחמם וע"מ שיזכרו את הדבר תמיד נטע עצים אלו וכך גם נטע תקווה בליבם- תקוות הגאולה. כתוצאה מכך כל אימת שראו את אותם עצים שאבו מהם כוחות ונחמה. וע"י זה יכלו לשאת את סבל הגלות הנוראה, כי ראו בחוש. ומדבר מוחשי לא ניתן להתעלם.
"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם"
הכרובים אשר היו על גבי הארון שבו מונחת התורה היו בעלי פני תינוק. רמז לתורה שלומדים התינוקות (תשב"ר) שהיא זו המגינה על עם ישראל ושומרת עליו לבל יאונה לו כל רע- סוככים בכנפיהם וכפי שאמרו רבותינו ז"ל: אין העולם מתקיים אלא בזכות תינוקות של בית רבן, שנאמר:
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח')
ואומר צרור המור: אם מבקשים ישראל לבטל גזירות רעות עליהם להגביר את לימוד תורתם של התינוקות של בית רבן, שנאמר: לשון רכה תשבר גרם"- תשבר גרם ראשי תיבות תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים ולכן זהו המשך הפסוק: "להשבית אויב ומתנקם".

נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לרפואת אייל בן יפה הי"ו
לעילוי נשמת:

עובדיה בן מנקושה

נזימה בת שרה

אברהם (אלברט) בן מסעודה

מרים קלמנטין בת רחל

גבריאל בן לטיפה (יהודית)

שמעון בן פרחה

ולעילוי נשמת סבתנו היקרה אסתר בת פרחה שנפטרה בי"ב כסלו תש"ע

לעילוי נשמת רונן בן רבקה ז"ל- בנו של חברי היקר