שמור כדף בית שמור כדף ביתהוסף למועדפיםהוסף למועדפים הגאון המקובל כבוד הרב רפאל מאמו בפייסבוק

פרשת השבוע

 

פרשת פנחס

פרשת "פנחס" ופרשת "בלק" שלפניה הן שתיים מחמש פרשיות בתורה, הקרויות על שם אישים (שלוש הפרשיות האחרות הן: נוח, יתרו וקורח).

אומרים חכמי ישראל: מן הראוי להפיק מוסר השכל מהשוואת הדמויות, שעל שמן נקראו פרשיות "בלק" ו"פנחס". לפנינו שני אישים, המנוגדים בטבעם ובאופן פעילותם מן הקצה אל הקצה. בלק מלך מואב אינו עושה בעצמו דבר, כשחש בסכנה מדינית וצבאית מצד שבטי ישראל;  ופעילותו מתבטאת בניסיון לרתום אחרים (בלעם ובני מדיין), שיעשו במקומו את המלאכה. בניגוד לכך מדגים לפנינו פנחס את איש המעשה הנמרץ. אין פנחס עומד מן הצד ומחכה לאדם אחר, שיקום ויפעל ; אלא נחלץ ברגע המתאים לעשות את המעשה הנדרש, מתוך תחושה של שליחות להצלת הרבים. גישתו היא, כפי שהורה בשעתו הילל הזקן: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב', ה').

לפי המסופר בתורה, לא עלו יפה ניסיונותיו של בלק להוציא מפי בלעם קללות על ישראל ; לעומת זאת היו תוצאות מידיות לטובת שבטי ישראל ממעשה – הקנאות של פנחס. שתי פרשיות אלו צריכות אפוא לשמש לקח לכל אדם ולכל זמן: אל תדחה למחר מה שנחוץ לעשות היום ; ואל תטיל על אחרים מה שנדרש ממך לעשות !

פרשת "פינחס" היא אחת משתי פרשיות בתורה, שכלולים בה כל מועדי ישראל שהתורה ציוותה עליהם (השנייה היא פרשת "אמור" שבספר "ויקרא"). לפי סדרי הלוח העברי, קוראים פרשת "פנחס" ברוב השנים בימי "בין המצרים" : בשלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב, בהם אנו מקיימים מנהגי אבלות על נפילת ירושלים בידי אויבים ועל חורבן בית-מקדשנו.

שואלים כמה מחכמי ישראל: מדוע מערבים כאן שמחת המועדים בימים של אבל וצער על אבדן עצמאות ישראל וחורבן בית-המקדש?

הסביר זאת הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדרך הבאה: ישראל-קדושים מתאבלים אבל גדול בימי "בין המצרים" על נפילת ירושלים, חורבן בית-המקדש ושאר צרות גדולות שבאו בימים ההם על עמנו מידי צורריו.

קיים אפוא החשש, שכתוצאה מכל זאת ישקעו, חלילה, רבים מבני העם בתקופה זו של השנה בתהומות העצבות והייאוש. משום כך קוראים בימים אלה בתורה על המועדים שהיו לישראל בזמן שבית-המקדש היה קיים, ורוח השמחה הנושבת מפרשה זו עשויה להפיג במידת מה מרירותם של ימי "בין המצרים".

על דברים אלה הוסיף האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין: מצינו בספרים הקדושים, שבבוא הגאולה השלמה לישראל יהיה שבעה-עשר בתמוז יום ראשון של חג, תשעה באב יהיה יום אחרון של חג ; וימי "בין המצרים" ישמשו ימי "חול המועד", ככתוב בנבואת הנחמה של ירמיהו (ל"א, י"ב): "והפכתי אבלם לששון". וכשאנו קוראים בימי "בין המצרים" את פרשת המועדים ב"פנחס", בה מפורטים הקרבנות שהיו קרבים בימים שבית-המקדש היה קיים, מתעורר לבם של ישראל לשוב בתשובה שלמה, כדי לקרב את הגאולה השלמה ובניין בית-המקדש.

"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה, י"ב)

ה' מצווה כאן למשה, שהוא עצמו יודיע לפנחס על הגמול שזכה מאת הבורא: "ברית כהונת עולם" לו ולזרעו אחריו (כ"ה, י"ג).

עניין זה הסביר פעם הגאון רבי יצחק מוולוז'ין במשל מן החיים: מעשה בשר-צבא שעמד במלחמה עם אויב חזק, אולם איבד את עשתונותיו וגרם למות רבים מחייליו. יום אחד גילה אחד מן החיילים בצבאו מעשה-גבורה עילאי, שגרם באורח פלאי למפלת האויב. מה עשה המלך? הורה לשר-הצבא, שיעניק במו ידיו אות-הכבוד הראוי לאותו חייל, שהביא בגבורתו את הניצחון הגדול לצבאו. כיוצא בכך נצטווה משה, כשפרצה המגפה במחנה ישראל – שהוא יבשר לפינחס על הגמול שזכה על מעשה-הקנאות שלו, שהציל נפשות רבות בישראל.

וכך שנינו במסכת סנהדרין (פ"ב, ע"ב): אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: הקדם לו שלום! (=בשר לפנחס; שאני כורת עמו ברית שלום על מתן הכהונה לו ולזרעו).

"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה, י"ב)

שואלים כאן חכמי ישראל: מדוע זכה פנחס לברכת השלום דווקא, כגמול על מעשה-הקנאות שלו?

משיב על כך רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר": הקנאות היא מידה קיצונית והרת-סכנות, ואין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. סגולתם של גדולי ישראל היא, שיודעים מתי וכיצד עליהם לאחוז במידה זו; ופינחס בן אלעזר היה הראשון שנקט בה, כשהשעה הייתה צריכה לכך. וכוון שפינחס נאלץ לנקוט במידה קיצונית זו להצלת בני עמו – ניתנה לו מידת השלום כמשקל-נגד למעשה-הקנאות שלו. והיה בכך משום הנחייה לעתיד לבוא, שבחיי הכלל והפרט עדיפים דרכי שלום על מבצעי-קנאות למיניהם...

"הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה, י"ב)

הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק אמר פעם למקורביו: העולם סבור בטעות, ששלום פירושו ותרנות וכניעה לחזקים ולתקיפים. אבל האמת היא, ששלום המושג מתוך חולשה פנימית אינו בר-קימא. לעומת זאת השלום האמיתי הוא זה, שבא אחרי מאבק ממושך בלא גילויי חולשה. רק שלום כזה, שנולד מתוך סבל וכאב, יעמוד איתן כסלע ולא ימוט לעולם...

"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית " (כ"ה, י"ד)

יש להקשות, מדוע התורה כופלת את דבריה "המוכה – אשר הוכה" היה צריך להכתב: "ושם איש ישראל אשר הוכה את המדינית", ותו לא.

ונראה לתרץ בהקדים משל: גנב חדר לתוך בית פרטי וראה בו כתונת יפה ויקרה, ויחמוד אותה, שקל הגנב בדעתו כיצד יכול הוא להוציא את הכתונת החוצה בלי שיבחינו בו האנשים, ואז הבזיק הרעיון במוחו: הוא יפשוט את בגדיו וילבש את הכתונת ההיא על גופו ועליה ישים את בגדו שלו, נמצא בגדו מכסה את הכתונת ואיש לא יבחין בה. אומר-ועושה, פשט הגנב את כל בגדיו, אך... ברבות מחשבות בלב איש, בעודו מופשט מבגדיו נכנס בעל הבית לביתו וראה כיצד הגנב מתכוון ללבוש את הכתונת היקרה, מיד תפסו והזמין את המשטרה לאסרו, השוטרים שידועים כאנשים שאינם רגישים במיוחד, תפסו את הגנב כשהיה – ערום מכל בגדיו – והובילוהו אחר כבוד לבית המשפט. נמצא עונשו של הגנב המסכן כפול: לא די שלא הצליח בגניבתו ואף ייענש עליה, אלא בנוסף לכך הוא ספג בזיונות מכל הולכי הדרכים שראוהו מופשט מבגדיו ברשות הרבים.

כך גם נוכל לפרש בעניינינו, לא די היה לו לזמרי להיענש בכך שנהרג על ידי פנחס, אלא שכל בני ישראל – מהם אף תלמידיו בני שבטו – יראוהו בבשתו, כיצד זה נשיא בישראל לא חשש לעשות את הרע בעיני ה' בצורה כל כך פחותה ושפלה, ואותה בושה שהיתה לו לזמרי קשה היא אף מן המוות.

וכידוע, נס עשה הקב"ה שיחיה זמרי במשך כל אותו זמן שסובב עמו פנחס במחנה, כדי שלא יטמא פנחס בטומאת המת, ונמצא זמרי עומד בוש ונכלם שעות ארוכות ואין לאל ידו לעשות כלום בנידון... אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה!!!

על פי זה, יובן דקדוק לשון הפסוק "ושם איש ישראל המוכה - אשר הוכה", בכפליים לקה זמרי, גם נאבד מן העולם וגם התבזה לפני כל בני ישראל.

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" (כ"ה, י"א).

הנה בתיבת מחצית השקל, האות האמצעית מתיבת מחצית היא צ' והוא ראשי תיבות "צדקה", ואותיות ח"י סמוכות לה, (אות ח' לפני צ',  ואות י' לאחר צ'), ואותיות מ"ת רחוקות מאות צ', (אות מ' בתחילת התיבה ואות ת' בסוף התיבה), לומר לך שעל ידי צדקה יהיה קרוב לחיים ורחוק ממות, וכמו שאמר הכתוב: "וצדקה תציל ממות".

והנה פנחס הצדיק הכניס את עצמו בסכנה לקנאות קנאת השם צבאות, ואין לך צדקה גדולה מזו, ובזה השיב את חמתי, דהיינו השיב אותיות "חמתי", כי תיבת "חמתי" היא להפך מתיבת "מחצית", שאותיות מ"ת קרובים זה לזה, ואותיות ח"י רחוקים, ואלמלא הוא שהשיב את חמתי לא הייתה תקומה לישראל, אך השיב את "חמתי" ל"מחצית" והפך ממות לחיים (קול אליהו).

"אלה בני בנימין למשפחותם ופקודיהם חמשה וארבעים אלף ושש מאות. אלה בני דן למשפחותם... ארבעה וששים אלף וארבע מאות" (כ"ו, מ"א-מ"ג)

כאן גילתה לנו התורה, כי אין חכמה ואין עצה לנגד ה'. שהרי לבנימין היו עשרה בנים, ולדן רק בן אחד ששמו היה חושים, והבן היחיד הזה היה חרש, ואף על פי כן הצליח שהיה מרובה באוכלוסין יותר מבנימין שהיו לו עשרה בנים.

מכאן יש ללמוד, שמי שהשם חפץ בו, יוכל להצליחו מבן אחד יותר ממי שיש לו עשרה בנים. וכן הדין עם נכסים, יש לך עני מצליח ושמח בחלקו, ולהיפך יש עשיר שאינו מצליח כל כך, ועושה כולם ה' (חפץ חיים על התורה).

"לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (כ"ו, נ"ד)

נראה להסביר בדרך זו, הנה שני עסקים יש לאדם בעולם, עסק רוחני ועסק גשמי, וראוי לאדם ללכת בעצת יצר הטוב ולהשליטו בשניהם, דהיינו שגם בעסק הגשמי והגופני לא ילך אחר יצר הרע ולא ישליטנו בו, שאם ישליטנו בו, הוא יתגבר עוד על האדם ויכנס גם בעסק שאינו שלו שהוא העסק הרוחני ויבוא להחריבו ולבטלו.

מה שאין כן אם ישליט את יצר הטוב גם בעסק הגשמי לא יזיק הוא לגוף עבור עסק הרוחני והנפשי, שלא יאמר לאדם שימות כדי שלא יחלל שבת, אלא יאמר לו שפיקוח נפש דוחה שבת.

והעניין יובן על פי מעשה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו מחוץ לעיר כדי להגיע לעיר. ובעודו רוכב מצא אדם פסח ברגליו שיושב על אם הדרך וצועק בקול יללה ותחינה וביקש מהעשיר מתנת ידו, והעשיר הוציא מכיסו מטבע כסף והשליכה אל הפסח, והוא הודה לו מקרב לב ובירכו על כך, ואז ניגש הפסח בצלעו על ירכו ונישק שולי מעילו של העשיר, וביקש ממנו להגדיל חסדו ולתת לו לרכב עמו על סוסו ולהביאו לעיר. העשיר שהיה נדיב לב ירד מעל הסוס, והרכיב את הפסח על הסוס ונתן לו את הרסן בידו ושניהם היו רוכבים על הסוס, הפסח בראש והעשיר מאחוריו. והנה לאחר שנכנסו לעיר והגיעו לשוק, עצר הפסח את הסוס ופנה אל העשיר ואמר לו לרדת מן הסוס... אמר לו העשיר והרי זה סוסי ולא סוסך, אבקשך לרדת מיד ואם לא תרד אשליך אותך כרגע ארצה. הפסח צעק צעקה גדולה ומרה בתוך השוק, וכשהרסן בידו אמר בקול בכי, ראו אנשים טובים כמה מצער אותי הרשע הזה האומר לגזול את סוסי ממני... אני פגשתי אותו מחוץ לעיר ועשיתי לו טובה והרכבתי אותו על סוסי, ועתה במקום להודות לי רוצה לגזול את סוסי, ואז כל האנשים קמו להתקוטט עם העשיר, כי יללת הפסח ודמעותיו עוררו חמלה בלבם, וסוף דבר ניגשו שניהם אל השופט וסיפרו לפניו את העניין.

השופט פנה לעשיר ואמר לו, רואה אני שדבריך אמתיים וכנים, אך מה אוכל לעשות שאתה במו ידך אבדת את זכותך וכוחך, כיון שריחמת עליו ונתת לו את הרסן בידו, שאם היית מרכיבו מאחוריך והרסן בידך, לא היה הוא יכול לדבר מאומה, אבל עתה שנתת לו הרסן בידו והרכבת אותו לפניך, הרי שני דברים אלו הם כמו שני עדים שמעידים שהסוס שלו.

וכן העניין כאן, הן אמת שהענינים הגשמיים והגופניים הם מסורים ביד יצר הרע, מפני שהם נעשים על ידי החומר אשר הוא תחת שליטת יצר הרע, עם כל זה אם אדם נותן שליטה ליצר הרע בענינים הגופנים השייכים לו, גורם שהיצר מתגבר עליו להחטיאו בכמה דברים אסורים ועבירות חמורות, והוא שולט על האדם הן בדברים של "סור מרע" והן בדברים של "ועשה טוב". ולכן העצה היא שישליט את יצר הטוב גם על הענינים הגופניים, ואת יצר הרע ירכיבהו מאחוריו, דהיינו שכאשר יש דבר גופני שצריך לו התעוררות תאוה חומרית, תהיה אצלו התעוררות תאוה זו בדרך עראי שלא תתרחב ותגדל, כגון למשל תאבת אכילה ושתיה שהיא באה מצד הרכבת יצר הרע בגוף, לא תתרחב הרבה אלא רק בשבת ויום טוב וכן בשאר תאוות.

ןזהו שאמר הכתוב "לרב" – זה יצר הטוב שהוא מצד הקדושה שהוא הלוך וגדול וכן הוא רב בחכמה, שקראו שלמה המלך "חכם" – תרבה נחלתו", היינו תשליטנו גם בענינים הגופניים הנעשים על ידי התעוררות החומר, אבל "ולמעט" זה יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהולך ומתמעט – "תמעיט נחלתו" היינו תמעיט שליטתו שלא תתרחב, ועל ידי זה "איש לפי פקודיו יותן נחלתו", כלומר לפי שיעור הצריך לקיום המצוות אשר פוקד בהם יותן נחלתו היא תאוה החומרית, ולא תתרבה ותגדל לצאת חוץ מן הגבול (עוד יוסף חי).

מלוקט ע"י ר' ש. אלימלך

 

פרשת מטות מסעי

"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל', ג')

מסביר רבנו "הבן איש חי" זצ"ל פסוק זה על פי מעשה המוזכר בגמרא. מעשה בעלם שנדר לעלמה שישאנה לאישה. שאלה מי ערב בדבר, ואמר החולדה (שעברה שם) והבור (שהיה בסמוך). הלך לדרכו, והיא המתינה לו. שכח את הבטחתו ונשא אישה אחרת. לימים ילדה בן. באה חולדה ונשכתו, ומת. נולד לו בן שני, נפל לבור ומת.

פרשת בלק

מבין חמישים וארבע הפרשיות שבתורה, נקראות חמש פרשיות בשמות של אנשים : נוח (פרשה שנייה בספר "בראשית"), יתרו (פרשה חמישית בספר "שמות"), קורח, בלק ופינחס (פרשיות בספר "במדבר").

פרשת חקת/ פרה אדומה

"זאת חקת התורה" (י"ט, ב')

כותרת זו של "זאת חקת התורה" בראש פרשת פרה אדומה, חוזרת ומשמשת ככותרת גם בפרשה הדנה בהכשרת כלים שגויים השתמשו בהם. נשאלת השאלה מדוע לא נאמר "זאת חקת הפרה", וכן גבי כלים "זאת חקת הכלים"?

פרשת שלח

"שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען" (י" ג, ב')

כותב בעניין זה רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה": בלשון הקודש מבחינים בין "תיור" ל"ריגול". המבקש לתור את הארץ מתכוון לראות את הטוב המצוי בה, ככתוב: "לתור להם מנוחה" (י', ל"ג); ומי שבא לראות את הרע המצוי בארץ נקרא "מרגל", ככתוב: "מרגלים אתם, לראות את ערוות הארץ באתם" (בראשית מ"ב, ט').

פרשת בהעלותך

"ויעש כן אהרון" (ח', ג')

להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י)

מפני מה זוכה אהרון לשבח מיוחד על שהדליק את המנורה כפי שציוה אותו הקב"ה ולא שינה?

 
 
 
הצטרפו כפעילים בישיבה
 
 
 
 talit

 
 

Powered By Quickyweb בניית אתרים Seo-Media