הרב מאמו – רק בשורות טובות

יתון: ידיעות תל אביב יפו
תאריך: 24.5.13
כותב: זיו רביב

אחת לשבוע מגיע הרב רפאל מאמו שליט"א לבניין אולפני תל אביב (קולנוע וטלוויזיה) ופוגש מודאגים, חולים ומשתוקקי זיווג כדי לברכם ולהסיר מהם עינא בישא.
זיו רביב סקפטי ואפיקורוס, קבע תור ובילה לילה ארוך וצפוף בחדרי עריכה שהתמלאו בפרוכות מוזהבות, עד שזכה לפגוש ברב. מי שמאמין לא מפחד לקרוא.

זה התחיל בפיתה ושניצל ונגמר בבשורות טובות. לפני כחודש וחצי ביקרתי באולפני תל אביב,  בניין ותיק באזור התחנה המרכזית הישנה, כדי לצפות בחומרים מצולמים שיהפכו בקרוב לסרט דוקומנטרי יחד עם במאית הסרט. כדי להתחיל ברוח טובה מה שאמור היה להיות אחר הצהריים ארוך ומייגע, הבאתי שתי פיתות עם שניצלים. הבמאית אסטניסית וקפדנית, הציעה שנרד לקפטריה בקומה מינוס אחת כדי לא ללכלך את חדר העריכה. מורעבים יצאנו מהמקום, חולפים בחיפזון על פני חדרים דיגיטליים שבהם ספונים מפיקים, כתבים ועורכים שחיים פריים אחרי פריים.

המעלית נעצרה בקומה מינוס אחת והדלתות נפתחו. מכאן התחיל סרט דוקומנטרי מסוג אחר לגמרי מזה שתיארתי לעצמי שאהיה בו פה. הידיים מחזיקות פיתה והרגליים ממאנות לנוע קדימה, כי מולי עמד ברנש גדל גוף לבוש בחולצה לבנה, כיפה שחורה מונחת על שיערו שמשוך לאחור. על קצה אפו משקפיים זעירים. מזכיר לי קצת את דמותו של חכם גמליאל שגילם יוסי בנאי האגדי.

כשהוא הבחין ברתיעה שלי הוא סימן לי עם היד ובהרכנת ראש להכנס להצגה המסתורית שהוא מנהל. הקאסט שנחשף בפניי כלל אתיופי דתי עם ספר תהילים, שתי גברות בכיסוי ראש ועוד כיפות ועוד כיסוי ראש. כ-20 איש שאף אחד מהם לא דיבר.

התעשתי והבנתי מיד מה קורה (ותאמינו לי, זה באמת מה שחשבתי באותן שניות):
המעלית באולפני תל אביב נפתחה והכניסה אותי משום מה לתוך קבוצת אנשים שיושבים שבעה. הרעב הגדול שלי הופך באחת לעצב על משהו לא מוגדר. הפיתה שטבלה בעמבה וביובלי טחינה נראתה פתאום לא במקומה. מיותרת. נטע זר. מה פתאום שאני אכנס למעגל המתפללים הזה עם פיתה ביד? "זה בסדר, תיכנסו", מרעים שוב קולו של 'חכם גמליאל'.

בחוסר חשק ובמבוכה אנחנו נכנסים, תופסים שולחן בקפטריה, תוהים מה לעזאזל קורה פה בצהרי היום באגף הסודי של בניין אולפני תל אביב? ילד עם כיפה נעמד לידי ומביט בתשוקה במלפפונים החמוצים שהנחתי לידי. "מה עושים פה?", אני מגשש בשקט בזמן שאני מגיש לו מלפפון. "אני לא יודע", הוא עונה בפה מלא. נערה שמתלווה אליו מסבירה:

"אנחנו מחכים לרב".

איזה רב?

"הרב מאמו".

דממה. כולנו מעכלים.

אני דודי ממאמו

התודעה מחפשת משהו להאחז בו בעקבות ההבנה החדשה. אני מנסה ללכוד במבט את האנשים כאן כדי להבין מה קורה. כל אחד עסוק בעצמו, בצרותיו ובציפייה לרב. המוח שלי מוצף בזיכרונות של שיחות שקיימתי בעבר על הרב מאמו, שידוע כרבם של הכדורגלנים. אפילו נזכרתי שהמאמן הלאומי לשעבר לואיס פרננדס נהג לבקר אותו, וגם התחלתי לחשוב שמה שטוב לבכירי הספורטאים בארץ אולי טוב גם לי, הסקפטי החילוני, אקס קיבוצניק, שאינו מקפיד על קלה וחמורה.

הרב מאמו, היום אני יודע, תודות לפעילות הענפה שלו ברשת, נחשב לממשיכו של הרב כדורי. הוא נקרא בפי מאמיניו "הגאון המקובל הרב רפאל מאמו שליט"א". הוא ראש מוסדות כמו ישיבת שערי יהודה הממוקמת בקריית אתא. הוא מקבל קהל בכל מיני מקומות ברחבי הארץ – באשדוד, בבית שמש ובקריית אתא. כבר יותר מעשר שנים שהוא מתייצב גם בבניין הזה ברחוב גולומוב בדרום העיר, בניין אולפני תל אביב.

עברו עוד יומיים עד שהחלטתי סופית שאני רוצה לפקוד את המקום שוב. ברכה מרב מקובל לא תזיק לי ובעיות יש לי הרבה. הבעיה שהכי מטרידה אותי בתקופה זו היא בעיה בריאותית, נקע כרוני בכף רגל ימין. התקשרתי לקבוע תור, בדומה לקביעת תור ל-MRI

זה לוקח קצת זמן. "תבוא עוד חודש וחצי", ביקשה ממני עדנה מעברו השני של הקו. "יום חמישי בשעה 20:30,  וקח בחשבון המתנה של בין ארבע לשש שעות" והיא קינחה בשאלה "אולי יעניין אותך לנסוע לקברי צדיקים ביום רביעי?".

בחמישי שעבר, חודש וחצי מאז הפעם הראשונה, אני שוב בזירה. שעת לילה. את השניצל הפעם אכלתי בבית. מולי השלט המואר של אולפני תל אביב ומדלת הכניסה יוצא חבר ותיק, עורך וידאו. "תגיד", אני פונה אליו, "מה עושה הרב מאמו בבניין שלכם? מה הקשר בין הרב מאמו וחסידיו לאולפני תל אביב?". הקולגה רק מחייך ומפטיר: "גם אנחנו שואלים את עצמנו את אותה שאלה".

אחרי שנפרדנו התחלתי  לחפש בסביבה רמזים לשידוך המוזר הזה בין הבניין שעובדיו נאמנים לתחום הטלוויזיה לבין באי קומה מינוס אחת, שנאמנים לכבוד הרב מאמו. שלט קטן על הקיר החיצוני נותן התחלה של תשובה: "לרב בכיוון החץ".  החץ מורה על כניסה צדדית. שם, בסמוך לקפיטריה מהמערכה הראשונה, אני מוצא כעשרה חדרי עריכה שהפכו הלילה לקומפלקס המתנה גדול ומסועף, אבל המקום ריק. "הרב נסע לחתונה ויחזור עוד שעה", מסבירה לי קשישה בכובע ושמלה כחולים שנראים כאילו יצאה מסרט תקופתי שצולם פעם, מזמן בערבות אוזבקיסטן. "אני מספר 23", היא מהנהנת במבטא רוסי.

אני מהנהן בהסכמה, לא אקח את התור שלה, ומתפנה להסתכל מסביב. שעטנז של קדושה וחול. מחשב עריכה משוכלל מכוסה בפרוכת מוזהבת. מכונת עריכה ישנה וכבדה שכבר יצאה משימוש שתמונות הרב מאמו מעטרות אותה. מחיצות ברזל שנקבעו בקיר מוכנות לשימוש כדי לארגן את האנשים הרבים שעוד צפויים להגיע.

לאט לאט מתקבצים בחדר ההמתנה עוד אנשים. ראשונה מופיעה איריס (כל השמות בכתבה בדויים),  בחורה תזזיתית כבת 35. היא נושאת לפטופ ובפניה מבט אניגמטי. היא מספרת שהיא מתווכת דירות מאזור הדרום. "באתי כדי לקבל ברכה לזיווג טוב", היא מסבירה לקשישה הכחולה, ובאותה נשימה ובגילוי לב משתפת אותנו בכך שהיא בקשר עם מישהו: "כבר חודש שאנחנו מדברים בטלפון יום יום ועדיין לא נפגשנו. הוא תל אביבי".

בתגובה גם הקשישה חושפת טפח: "הבן של חברה שלי זכה לזיווג בגיל 35. אימא שלו קיבלה ברכה מהרב מבלי שהוא ידע, והנה ב-22 בחודש הוא מתחתן. כשמאמינים זה בסדר". אחר כך מתברר שגם לה יש בן רווק ומבוגר וזו הסיבה שהיא הגיעה לכאן מלוד.
יש איזו דריכות באוויר לקראת בואו הצפוי של הרב. כולם שולפים את הפתקאות הקטנות שעליהן נרשם בכתב יד המספר בתור, אבל אף אחד לא מדבר על הרב.  כולם מדברים על "ההוא", הגבאי הכריזמתי. לי עוד אין מספר ואני קצת חושש מהמפגש איתו. איריס פונה לצעיר שיושב ליד בת זוגו. על ראשו כיפה רקומה.  "אתם נשואים?" היא שואלת ומקבלת תשובה שלילית. "יאללה, שיהיו בשורות טובות". בלי להסס היא עוברת איתו לעניין הבא: "אתה לא דתי, נכון?". היא שואלת, קובעת וצודקת. "הכיפה שלך תלושה. רואים שאתה לא מחובר אליה. היא לא קשורה לפרטי הלבוש שלך. היא לא חלק ממך".

מתברר שבני הזוג הלא נשוי והלא דתי הם טבעוניים. הוא דיאטן בהתמחות והיא מלמדת תזונה טבעית. "הורדתי 25 ק"ג", הוא מציין באיטיות של בוגר סדנת ויפאסנה. "אני מעביר הדרכות ללא תשלום", הוא מכריז בסמכותיות שמזכה אותו במבטים משתאים מכולנו. בהמשך הלילה הוא יעביר את מספר הטלפון שלו לשלושה גברים לא רזים. הראשון שבהם דודי, בדיוק נכנס עכשיו לחדר. איש גבה קומה וממושקף, דומיננטי ששולף בדיחות ודאחקות בקצב מסחרר. "תזכור אותי", הוא אומר לדיאטן אחרי שהוא לוקח ממנו את מספר הטלפון שלו. "אני דודי ממאמו". "גם שם המשפחה שלך הוא מאמו?", מופתע הדיאטן. "לא, התכוונתי שתזכור שפגשת אותי אצל הרב מאמו", משיב דודי.

נקע וצרות אחרות

בחסות קומדיית הטעויות וההומור שעוטפים את החדר, הזרות והמבט האנתרופולוגי שלי מתחלפים בחמימות מסוימת. אני אפילו מנסה להתחבר עם דודי בפייסבוק. "מה שם המשפחה שלך?", אני שואל. "דודי אללה יוסטור", הוא שוב מתבדח ומקבל משב צחוק מאיריס. השיחה קולחת. מדברים כאן על שלל נושאים. צלחות לויין, אבחון בגלגל העין, האם יש סיכון באכילת מוצרי חלב, שכונה חדשה שנבנית בלוד. מחלות, חתונות וילודה. בשורות טובות. בשורות טובות.

דודי מתוודה שהגיע באופן ספונטני ובלי תור וגם מספר שיש לו ניסיון בתחום הברכות: "הייתי אצל הרנטגן אבל לא התרשמתי ממנו. הרב נתן בוקובזה הוא הכי טוב. הוא לא יודע מה היה בעבר. הוא יודע מה יהיה בעתיד".

בינתיים בהווה מישהו מדווח שהאוטו של הרב חונה בחוץ. עוד שעה חצות, הוא חזר מהחתונה ונדמה לי שכולנו מייחלים כבר לאיזה בר סמכא.

ראשון להופיע הוא הגבאי המפורסם. רגע לפני שהוא נועל במיומנות את מחיצות הברזל בתוך המסדרון הוא נעמד ליד הקפטריה, פונה למשפחה שיושבת שם ומסמן טריטוריה: "חבר'ה, במחילה מכם, מעירים לנו. זה לא שלנו".

דודי, אני, נהג מונית חביב מראשון לציון ועוד צעיר נמרץ ממוצא אתיופי מצטופפים ליד דלת הברזל כדי לזכות בפתקית עם המספר שלנו. דודי נדחה על הסף. הוא לא מוותר ומנסה להמיס את ליבו הקשוח של הגבאי בבדיחות עקרות.  למרות אי הצלחתו להיפגש עם הרב, דודי ממאן לעזוב את האירוע וסיבותיו עימו (פרטים בהמשך). אנשים נכנסים לרב כשבידיהם טפסים. צריך לרשום את הפרטים האישיים, סיבת הרצון לפגוש את הרב, וניתן גם לכתוב באחת העמודות בעיות ומצוקות של מכרים ובני משפחה שזקוקים לברכת הרב. בתוך האחווה הזו שנוצרה בשעת לילה מאוחרת בין האנשים הזרים, כולנו מביטים בעיניהם של אלה שכבר בורכו. מבקשים לדעת איך היה, מה אמר הרב.
"בפעם הקודמת ביקשתי זוגיות", מספרת תל אביבית צעירה לצעיר האתיופי, שרוצה לדעת אם מישהו פגש פעם את הרב. צעיר אחר שיושב לידה מתערב: אני ההוכחה שזה עובד", הוא אומר ושולח לעברה יד מלטפת.

"נו והתחתנתם?". "כן, לפני שנתיים.

"ומה עם ילדים, למה אתם מחכים?", הוא ממשיך להקשות.

"למה אתה חושב שבאנו לפה?", עונה לא בחצי חיוך מבויש הצעירה.

"28", קורא הגבאי ואני קם, צועד מבעד לדלת הסורגים. הוא מוביל אותי אל הרב.

בדרך אני שומע אותו לוחש למישהו:" נשאר מרק? הרב רוצה מרק".

התרגשות אוחזת בי כשאני פותח את הדלת. אני לא מצליח לזהות איזו דמות שלי נעמדה לצד הרב, שיושב על כיסא המנהלים המרופד. העיתונאי או זה שכואבת לו הרגל.

אני מסתכל מסביב: שולחן, ערימת טפסים, אקווריום עם שטרות כסף בכל הצבעים ורב.

למרות הספקנות המוקדמת פרץ אדרנלין מציף אותי בשעה שהרב מעיין במסמך ואני מחכה לגזר הדין. "תעצום את העיניים", הוא מבקש. לוקח את ידי בידו. "זיו, מה רצית לשאול?".

יש לי בעיה רפואית.

"איפה? אל תתבייש ממני, תגיד הכל".

נקע ברגל ימין.

"אבא שבשמיים, רחם על הבן שלך זיו", הוא זועק בכל דקיק ומפתיע, קול מלא ברגש חם.
תסיר מהלב שלו עצבות וצער ויגון ותן בלב שלו שמחת חיים. שלוות הנפש ושלוות הגוף. ותזכה אותו לחופתו בקרוב. תסיר מהבן שלך זיו כל חולי וכל מחלה ותרפאו רפואה שלמה ובפרט בכף רגלו, כי אתה שומע תפילת כל בן. אמן כן יהי רצון ונאמר אמן".
אמן.

"זיו, לא לדאוג, יהיו בשורות טובות. הלילה תחול ברכת השם עלייך. תגיד לעוזר שלי שירשום לי לעשות לך קמע ותיקון לרפואה. תודה, שלום".

תודה, שלום.

כשאני יוצא מחדרו אני כבר לא מרגיש עיתונאי ולא מרגיש את הרגל, אני מרגיש שהפכתי לאחד האנשים שחיכו לראות את הרב. עד שרמת האדרנלין בדם שלי תצנח, אני מוכן לצאת הלילה ולהשתטח על קברי צדיקים בצפת. על הקמע לעומת זאת אני מוותר, אחרי שהבנתי שיש לתת תרומה נוספת (יש דברים באישיותו של אדם שלא משתנים). קמע או לא קמע, יש בי תקווה שהשמות של הקרובים  שכתבתי במסמך שהגשתי לרב באמת יזכו לברכה.

שיחה ראשונה במכונית

בחוץ על המדרגות אני מגלה שוב את חברתי החדשה איריס, שביקשה מהרב זיווג טוב.

"איך היה אצלו?". "הוא אמר שיש עיכובים ושזה יקרה בקרוב. הוא קלט שאני מחפשת זיווג", היא עונה לי בחיוך ושותה מהקולה. "תגידי", אני מנסה לעשות מהלך מפתיע תחת ההשפעה של המפגש עם הרב. "מה את אומרת על דודי אללה יוסטור? שניכם מצחיקים, אתם באותו ראש ובאותו גיל". איריס מסתכלת לצדדים ומוודאת שאנחנו לבד ואז יורה: "זה הוא".

הוא?

זה הבחור שאני מדברת איתו בטלפון בחודש האחרון. סיפרתי לו שאני פה והוא החליט לקפוץ כדי שנפגש בפעם הראשונה".

מה? זה טוויסט בעלילה.

"כן", היא מעקמת את הפרצוף וכובשת את פניה בידיה. היא מאוכזבת. רואים עליה.
תני לזה צ'אנס. הוא בן אדם רציני. הוא בדרך לדיאטה, עוד יוריד את המרפסת.

דודי מפציע לפתע בצעדיו הגדולים מקצה המסדרון ואנחנו משתתקים. אני משאיר אותם לבד וגם ביחד ונרגע קצת בחדר ההמתנה. כשאני עוזב את המקום אחרי 20 דקות, אני מגלה להפתעתי שאללה יוסטור ולהקתו ישובים יחד במכונית לשיחה אינטימית ראשונה. הרב בירך והזיווג מצליח, אני מהרהר לעצמי. "בשורות טובות", איריס צועקת מבעד לחלון.

בשורות טובות.

הרואה

הרב רפאל מאמו,50, נולד בקרית אתא, הוסמך לרבנות בגיל 18 ושירת בצבא כתשעה חודשים. קווים לדמותו של רועה רוחני
הרב רפאל מאמו (50) נולד בקריית אתא להורים דתיים מאוד, יוצאי העיר ג'רבה שבתוניסיה. בגיל 13 החל ללמוד בישיבה בבני ברק. מגיל צעיר הוא כתב ופרסם ספרי פירושים. בגיל 15 החל ללמוד בישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה בירושלים, אצל הרב בן ציון אבא שאול, שהסמיך אותו לרב בהיותו בן 18 בלבד. פרט מפתיע בביוגרפיה שלו הוא כי התגייס לצבא ושירת במשך תשעה חודשים. ב 1994 הוא הקים בקריית אתא את ישיבת שערי יהודה באחת השכונות הצנועות יותר בעיר. היום הוא מתגורר סמוך לישיבה עם אשתו וילדיו.

בשל הידע העצום שלו בתורת הסוד, הקבלה וכתיבת קמעות, מכונה הרב מאמו בפי מאמיניו "הרואה". לעיקר פרסומו בתקשורת זכה הרב לאחר שהתברר כי כדורגלנים רבים ומאמנים עולים אליו לרגל לשיחות ייעוץ וכדי לקבל את ברכתו, בינהם למשל דודו אוואט, אלון חרזי, שלומי דורה ואפילו המאמן הלאומי לשעבר לואיס פרננדס.

מלבד ספורטאים נמנים עם מאמיניו גם פוליטיקאים, שוטרים בכירים ואוליגרכים דוגמן גרמן זכרייב וטלמן איסמאילוב. שניהם גם תורמים בכל שנה מאות אלפי  דולרים לישיבת הרב בקריית אתא ולפעילותו בריבי הארץ. לפני כשלוש שנים תרם זכרייב לישיבת הרב ספר תורה בסכום של 59 אלף דולר.

סדר היום של הרב אינטנסיבי במיוחד. במהלך השבוע הוא מקבל קהל עצום (יותר מ-1,500 איש). ניתן לפנות אליו גם בישיבה הקבועה בקריית אתא, אבל לא רק. הוא מקבל פונים בתל אביב, אשדוד, בית שמש וירושלים, וקשה לאפיין את הפונים, שכן מגיעים אליו חילונים, דתיים, נשים, גברים, אשכנזים וספרדים מכל גוני הקשת ונכל שדרות העם. ראוי לציין כי כחלק מהתנגדותו של הרב לגזענות הוא מקדם מאוד עולים מאתיופיה ומקצר את זמן ההמתנה שלהם לפגישות איתו.