שתי הפרשות הללו, פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים", פעמים מחוברות ונקראות יחד ופעמים נקראות בנפרד, אך הקשר ביניהן ברור, כדברי רש"י: "קדושים תהיו"- הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר (סייג) ערוה, אתה מוצא קדושה.
קריאה זו מופנית אל כל עדת בני ישראל! וכך נאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו". מעטות הפרשות הפותחות בלשון זו. ועל כך אומר רבי לוי: מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל (בפני כולם) מפני שרוב גופי תורה תלויים בה.
בדרישת התורה "קדושים תהיו", אין הכוונה לעשות מעשים יוצאים מגדר הרגיל ומחוץ לגדר הטבע, אלא בקיומן של מצוות ה' המקיפות את כל שטחי החיים, כגון: כיבוד אב ואם, מצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחברו, בין ישראל לארצו ובין איש לאשתו. אין אדם נדרש לברוח מקהל ישראל ולערוך התבודדות והתנזרות, אלא דרישת התורה היא לקדש את החיים ע"י מימוש והגשמת צו ה' בחיי היום- יום.
אחת מן המצוות הרבות שבפרשה היא מצות "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". ע"כ אומר רש"י: אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. ולא רבי עקיבא בלבד התייחס למצווה זו אלא גם תנאים שהיו לפניו ואמוראים שבאו אחריו, פרשנים ודרשים ומדוע? את ההסבר לכך מביא ספר החינוך: "שהרבה מצוות תלויות בכך. שהאוהב את חברו כנפשו, לא יגנוב ממונו ולא יונהו (ירמה) בממון ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד".
כלומר, מצווה זו מהווה מעין תשתית ליתר המצוות, התחשבות בזולת כפי שהיית רוצה שיתחשבו בך- ממתנת את האנוכיות הטבועה באדם. ועל זה אומר המדרש: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, מה אני מבקש מכם? אינני מבקש אלא שתאהבו זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה".
לקח ימי ספירת העומר
אמרו חכמים: 12 אלף זוגות של תלמידים היו לר' עקיבא ומתו כולם במיתת אסכרה בתקופה שבין פסח לעצרת כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה.
903 מיני מיתות ברא הקב"ה בעולמו ואסכרה- הקשה שבכולם.
24 אלף תלמידים גדולי תורה וענקי רוח- כולם חלו באותה מחלה איומה ונוראה שאין מיתה מייסרת ממנה. מחלה זו מתחילה להכות במעיים ומסיימת בגרון. נשנק ונחנק עד צאת נשמתו בייסורים נוראים, ל"ע. וכל זאת כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. לא גינו, זלזלו, הקניטו, דברו לשון הרע או רכילות , ח"ו! הם היו צדיקי עולם שעד היום אנו אבלים על מותם. א"כ במה חטאו? על מה חרון האף הנורא? הרי אין שום ציווי לנהוג כבוד בחברינו! אמנם מופיע במשנה: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" אך זו "משנת חסידים" – החמרה והעובר עליה אינו חייב מיתה, וודאי שלא מיתה כזו קשה!
תשובה לתמיהה זו מצינו בספר "משנת חכמים" לר' מהר"ם חגיז זצ"ל: תלמידי ר"ע, שלא נהגו כבוד זה בזה, פגעו בכבוד תלמידי חכמים!
כתוב הזהר הקדוש שהקב"ה מקפיד על כבוד תלמידי חכמים יותר מכבודו שלו. בזמן רבי שמעון בר יוחאי גזרה המלכות גזירה והחליטו לשלוח את רשב"י המלומד בניסים בליווי רבי אלעזר בן יוסי לבטלה. בדרכם, נזדמנה לפניהם שאלה בהלכה וכיוון שרבי יוסי ידע את התשובה אך לא רצה להיות כמורה הלכה בפני רבו- אמרה בלחש. שפתיו נעו וקולו לא נשמע. אך רשב"י קרא את שפתיו, אישר את תשובתו ואמר: "מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם הינך". אך כיוון שיש כאן פגיעה קלה בכבוד רבי שמעון, פגעה בו אסכרה ולולא ביקש עליו רשב"י רחמים- היה נחנק למוות.
זהו לקח ימי ספירת העומר להקפיד שבעתיים בכבוד חכמים ולהזהר בגחלתם כי הקב"ה לא סולח לפוגע בכבודם.
הרמחל ממשיל ת"ח למשכן, מקדש, מזבח, קודש קדשים! שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על ת"ח שורה שכינה ממש כמו במקדש וכשפוגעים בכבודו, אפילו צדיק בכבוד צדיק, כתלמידי רבי עקיבא, כאילו פגעו בכבוד המקדש וקודש בקדשים!
לא לחינם מציין כל עם ישראל, כבר עשרות דורות, את פטירת תלמידי רבי עקיבא בסממני אבל וצער, ע"מ שנזכור: "אם בארזים נפלה שלהבת…"- אם הם ענקים בלתי נתפסים שכמותם מעדו בזה, מה אנחנו?
עד כמה אנו צריכים להיזהר בגחלתם של חכמים ולהתפלל לרחמים שמא נכווה!
"שימו לבבכם על דרכיכם"
דרש המגיד מדובנא: מעשה במלך שהחליט לבנות עיר בירה מהמסד עד הטפחות. מטרופולין לשם ולתהילה. סלל דרכים, בנה שכונות פאר, נטע שדרות, שתל גינות נוי נפלאות. וכמובן- הקים ארמון מלוכה וקריית ממשלה לתפארת. לאחר שנסתיים כל תהליך הבניה, שאל המלך את חכמיו: "כלום חסר דבר בעיר?" השיבוהו: "אם רצונך להפיק את המוניטין המושלם לעירך, הקם בה בית חולים מפואר שבראשו יועמד פרופסור פלוני-גדול רופאי דורנו מן היבשת הסמוכה".
מיד ניתנה הפקודה ובית החולים הוקם. גם הרופא המפורסם אותר ולאחר שכנועים רבים, חוזה בעל תנאים מעולים ושכר בגובה אסטרונומי, נאות להתיק את מגוריו לעיר. שלושה ימים לפני מסיבת הפתיחה ומועד הגעת הפרופסור המהולל, שכר הפרופסור חדר בבית המלון המפואר שבעיר, התלבש כאחד האדם ויצא לטייל מעט ברחובה של עיר, להכיר מעט את העיר והאנשים.
כשישב לסעוד את ארוחת הצהרים באחת ממסעדות היוקרה בעיר קלטה אוזנו שיחה בה קבלה אישה בפני בעלה על כך שמזניח לאחרונה את בריאותו. התפלא בעלה: "וכי לא שמעת כי בעוד יומיים יגיע לעירנו פרופסור פלוני המפורסם?! אם חלילה תצוץ בעיה כלשהי- ודאי יצליח לרפאני"! שיחות מסוג זה חזרו על עצמם בימי טיוליו בעיר.
והנה הגיע הרגע המיוחל, טקס חניכת בית החולים הנודע. כל העיר געשה והמתה וכמובן שכל הערוצים למיניהם הגיעו לסקר את האירוע המרשים.
בנאום הפתיחה אמר המלך הנרגש: "נתיני היקרים, כיוון שאוהב אני אתכם, התאמצתי רבות והבאתי את גדול רופאי דורנו שידאג לבריאותנו. כעת יבחר הפרופסור אי מי מהקהל שאינו חש בטוב ויקבל כאן לעיני הקהל והמצלמות, מזור למחלתו מרופאנו הדגול!
כל ערוצי התקשורת עקבו אחרי כל פרט במצבו של החולה שהלך והחמיר ככל שנקפו השעות עד שהודיעו על פטירתו…
הייתה זו מכה אנושה למוניטין של הפרופסור ובית החולים. לכן זימן המלך את הרופא וביקשו לתרץ מדוע החל טיפול בחולה חשוך מרפא ונטע תקוות ואכזבות?
קד הרופא ואמר: "שכרוני בכסף מלא. שמי הטוב הולך לפני, ובצדק. אך כשהבחנתי בהתנהגות בני העיר והסיקור התקשורתי שנעשה לבואי- נחרדתי. ולא על המוניטין שלי. לו לא נשקפת סכנה. חששתי שההמונים ימשיכו לעשות ככל העולה על רוחם כי יש לנו בית חולים משוכלל ורופא נודע לתהילה, כדבריהם. ומי כמוני יודע כי גם כוחו של רופא מוגבל וגם הטוב שברופאים, ישנם דברים שידו אינה משגת. לכן, בחרתי בכוונה תחילה חולה הנגוע במחלה חשוכת מרפא. נטעתי אשליה ואשפזתי בבית חולים, טיפלתי בו במסירות על אף שידעתי כי גורלו נחרץ וימיו ספורים כיוון שרציתי לזעזע את הבוטחים בי ולהודיעם שעליהם לשמור קודם כל בעצמם על בריאותם, שמא חלילה יגיעו לאותו מצב מתוך קלות ראשם!" קיבל המלך את דבריו ושיבחו על תבונתו.
והנמשל:
הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה, אוצר כל כלי חמדה, תבלין ליצר הרע. אבל בדיוק כאן רובצת הסכנה! שמא יחשוב הלומד שדי בלימודו ולא יעמול על מידותיו. מה עשה הבורא יתברך? דווקא בימי ההכנה למתן תורה הרג במידת הדין את 24 אלף התלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה. ללמדנו שכשם שאם אין תורה אין דרך ארץ אמיתית כך אם אין דרך ארץ אין תורה!
גם על המקדש כתוב: "בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"- וחשש, שמא תתגנב המחשבה שהותרה הרצועה ו"איש הישר בעיניו יעשה", יסמכו על הקורבן בבית המקדש שיכפר. מה עשה הקב"ה? הקים מידת הדין על שני בני אהרון בגין חטאם ונוכחו כל ישראל שעליהם להישמר ולהיזהר מעבירות ואל להם לסמוך על בית המקדש, אלא לפקח כל אחד על מעשיו ולירוא מבוראו!
סגולת האמת
מסופר בדברי רבותינו זיכרונם לברכה על אדם שבא לפני הרב והודה על רוב פשעיו וחטאיו: "העמקתי שאולה! מתבוסס אני בתהום וקשה הדרך חזרה. אך נפשי בשאלתי: יתן לי הרב תיקון אחד, דבר אחד- מוכן אני לקבל על עצמי". "אחד ותו לא"- ענה הרבי, "ניחא, יהא זה תיקונך. קבל על עצמך שלא לשקר לעולם" והסכים.
בערב, באו בני הכנופיה לקרוא לו שיבוא עימם לשוד וגנבה. כמעט נעתר להם ואז חשב: כשישאלוני היכן הייתי וכלום נטלתי חלק בפריצה, מה אומר? הן לא אוכל לשקר!
נמנע ולא הלך. עם הזמן החרימוהו בני החבורה ואט אט נמנע מעוד ועוד עוונות ולבסוף שב לדרך הטוב והישר רק מתוך שמירתו על מידת האמת.
הגאון ר' רפאל דמרי זצ"ל מחכמי תוניסיה כתב בספרו "דברי חיים" על פסוק מפרשתנו: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם אני ה'".
"אֹתם" (כתיב חסר)- אותיות "אמת"- שע"י מידת האמת יזכה לשמור את החוקים והמשפטים וגם "וחי בהם"- יזכה לחיים ארוכים וטובים.
שמירה על מידת האמת משפיעה אושר וטובה הן ברוחניות והן בגשמיות לחיי העולם הזה ולחיי הנצח בעולם הבא.
סוד ההצלחה
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך, אני ה'"
האלשיך הקדוש באר פסוק זה כהמשך לפסוק שלפניו, על אף שנראה כשני נושאים נפרדים: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלוקיכם"- אל תפנו לבעלי כוחות על טבעיים למיניהם- קוראים בכף היד, בקפה, בקלפים וכל אותם הבלים, זה אסור! אם רצוננו לדעת מה לעשות, מהי הדרך הטובה שתביא להצלחה ומאילו צעדים להימנע- "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן"- נכבד מבוגרים וחכמים ונשאל בעצתם. לא מפני שהם נביאים או בעלי כוחות נסתרים, אלא משום שה' יתברך ישים בפיהם את התשובה הנכונה למעננו שהבטיחונו חז"ל: "כל הנמלך בזקנים- מצליח" וזהו- "ויראת מאלוקיך, אני ה'".
מקח טעות
הגאון רבי אהרון מקליבנה זצ"ל סיפר מעשה שארע: בחור, שבצעירותו נמנה על בחירי הישיבה הגדולה בפראג ואחד העשירים בחר בו כחתן לבתו היחידה והבטיח לכלכל את בני הזוג ביד רחבה ע"מ שיתעלה בתורה באין מפריע. ואכן- עמד העשיר בדיבורו: ייחד לזוג הצעיר אגף בטירתו, ריהט אותו ברוחב יד וקנה ספרים רבים ע"מ שיוכל חתנו לשקוד על התורה בהרחבת הדעת וללא טרדה.
אך לאמתו של דבר, לא כל היום היה החתן ספון בחדר הספרים. הוא מצא לו חברים צעירים בני גילו, שלא היו בני תורה ובוגרי ישיבות, נמשך עימם בשיחה, התיידד עימהם, בילה איתם בטיולים וברכיבה ושקידתו רפתה.
ראה חותנו ונצטער צער רב. לימים הגיע ליישוב דרשן שהיה מסתובב בערים ומוכיח בנועם שיח. הלה התארח בבית החותן שהשיח בפני הדרשן את צערו על התנהגות חתנו. הבטיחו הדרשן שיקשור שיחה עם חתנו וכך עשה.
שמע החתן את דברי התוכחה, משך בכתפיו ותמה מה רצון חותנו שהרי "עם כל רפיון לימודי הנני עדיין הלמדן הגדול ביותר בסביבה כולה ומוכן אני אף לעמוד למבחן מול כל אחד מבני היישוב! מסור, אפוא, לחותני כי הוא יכול להיות גאה בי. גם אם אתבטל מלימודי עשרים שנה אהיה גדול הלמדנים כאן!"
"נכון"- הסכים הדרשן לפליאת הבחור, "גם אני סבור שחותנך טועה! אך חותנך סבור שיש כאן מקח טעות… אני יודע שזו טעות שהרי הינך הלמדן הגדול בסביבה אבל חותנך הינו בעל המאה ומתוך כך גם בעל הדעה- ומה תעשה אם יגרשך מביתו וישלול מזונותיך? תאלץ לחזור למקום ממנו באת, לישיבתך- שם תפגוש בחבריך שבתקופת התבטלותך וטיולך שקדו על תלמודם והתעלו מעלה מעלה ועל אף שבעבר היית פאר הישיבה, כשתשוב תכוסה בושה וכלימה! באילו פנים תוכל לשוב לישיבתך?
השיבו החתן: "כעת אני מבין את פירוש הפסוק: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". אילו היה נכתב רק "קדושים תהיו"- יכולנו לטעות ולחשוב שעלינו להיות קדושים ביחס לגויים הנבערים והמושחתים, עמי הארץ. אמר הקב"ה: 'לא זו כוונתי! נשמת כל אחד מעם ישראל נחצבה ממקור עליון, קדוש ולשם עליה לשוב לכן עלינו להיות קדושים כקדושת ה' יתברך".
בו במקום הבטיח החתן לשוב לשקידתו כבעבר, עמד בהבטחתו והיה לאחד מגדולי ישראל.
ה"מולך" המודרני
בפרשתנו נצטווינו שלא לפנות אל האלילים. כתוב בגמרא שאסור לנו אפילו להתבונן בצלם ע"ז וודאי שלא לפנות אחריו במחשבה ודיבור. שכתוב: "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם".
כמה עצוב שבבית הספר ממלכתיים דתיים במדינת ישראל מלמדים בפרוטרוט על הנצרות- קורותיה, דעותיה, ספריה ורעיונותיה. מלמדים על תולדות האיסלאם ומהו קוראן ואילו על היהדות בקושי שמלמדים דבר מה. לא מלמדים על שלשלת קבלת התורה מסיני ועד ימינו ובטח שלא על ספרי וגדולי אומתנו.
דתנו, דת האמת, מקורה שמימי. הייתה התגלות אלוקית. התורה ניתנה לעיני כל העם במעמד הר סיני. "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים"- עין בעין! ומהו מקור שאר הדתות? הארה, כביכול, לאדם בודד והרוצה יאמין. אמונה שנוצרה אי פעם אי שם ונמצאו לה מאמינים. אך אנו יודעים שאין להם שום מקור והכל שקר ואנו תמהים: הם מאמינים, כי נסתרה האמת מבינתם. סגדו לאלילים כי לא הכירו אלוקים חיים אלוקי אמת. אבל מאין צצה מחשבת הפלצות הזו של הקרבת האדם?! הרי זה מנוגד לכל היגיון! מעשה מזוויע באכזריותו!!! (בעבר, הייתה עבודת המולך לאחת מהעבודות זרות הידועות, בה היו ההורים מקריבים את בניהם, ל"ע, והמגדילים לעשות אף את הוריהם כקורבן חי למולך. שורפים אותם חיים! וע"מ שלא לשמוע קולות הצרחות שהיו עולות השמיימה, בעת ההקרבה היו מתופפים בקולי קולות באזורי הבקעות, שם ישנו הד חזק)
מה מניע אנשים להמציא זוועה כזו? ומה מניע אותם להיגרר אחריה?
היו בעבר תרבויות (אם ניתן לכנותן כך) שהקריבו שבויים. אכזרי ומזעזע, אבל עדיין נתפס. אך למולך הקריבו בנים! איה האב שיקריב את בנו, יוצא חלציו? איה אם שתקריב את פרי ביטנה? היכן רחמי ההורים על בניהם- יקיריהם? בלתי נתפס! אלא מה- זה שיגעון! לא שואלים שאלות. אבל בפרשתנו ציווי מיוחד שלא נתפתה לכך: "איש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך למען טימא את מקדשי וחילל את שם קודשי"- אם זה היה שיגעון- לא הוצרך להזהיר כ"כ מפניו. אלא מה?- יש תשובה והתשובה הזו מזעזעת שבעתיים: אנו עצמנו חיים בחברה המקריבים ילדים למולך! רבבות הפלות מתבצעות בהמלצת הרופאים ברגעי חולשה. זו נטילת חיים ממש ואסורה על פי ההלכה. ואילו סיבות? אין זה עיתו נח לבני הזוג, טרודים בעבודתם, תשלומים, הוצאות. ומוכנים אפילו לאבד את בנם לשם כך. מצמרר…
ברוך השם שכבר נולד הילד, משלימים עם המציאות ומוכנים לקבלו ולגדלו.
אז מדוע התפלאנו? פשוט מאוד. בעידן הוותיק מצאו לכך פיתרון… אינך חפץ בילד? מפריע בבכיותיו? מאכזב? משבש תוכניות? פנה לכומר ותרום את בינך לקורבן!
מצמרר? אכן. ולהפיל עובר מוסרי יותר?! אין חלקנו לא עם מקריבי המולך העתיקים ולא עם עובדי המולך המודרניים!
נשמת ילדנו הטהורה הינה מתנת הבורא יתברך ומי שנותן חיים הוא שייתן מזונות ויסייענו בגידולם!!!
בית כנסת- בית מקדש מעט
בפרשתנו נצטווינו על מורא מקדש: "ומקדשי תיראו". אסור לעלות להר הבית בנעליים, ארנק מעות והאבק על הרגליים.
הכתוב קורא לבית הכנסת "בית מקדש מעט". וכתבו רבותינו שגם כלפי בית הכנסת מחויבים אנו במצוות "מורא מקדש". אין לנהוג בבית הכנסת בקלות ראש, אין לשוחח שיחת חולין וכו'.
הגאון בעל "תוספות יום טוב" זצ"ל מנה שורת ברכות שתחול על מי שאינו משוחח בשעת התפילה. האם צלצול פלאפון בבית הכנסת אינו בוטה יותר מכניסה בארנק מעות למקדש? גם אם הפלאפון "על רטט" וכביכול אינו מפריע לאיש, זה פוגם בכבוד המקום ומכניס אווירת חול וחומר!
ר' ישראל מראדין בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל שאל: מדוע תיקנו חז"ל לבקש בקשות כה רבות בסיום ברכת המזון? והשיב: מאחר וזו מצווה ובעת קיומה נוצרת שעת רצון במרומים ובזמן זה גוברים הסיכויים שבקשותינו ייענו. גם מי ששומר על כבוד בית הכנסת ומקיים מצוות: "מורא מקדש מעט"- סיכויים רבים יותר שתפילותיו תתקבלנה ברצון וכל משאלותיו תתמלאנה לטובה ולברכה בחפץ לב וברוחב יד.
"איש אימו ואביו תיראו"
מבאר הרמב"ם, רבנו משה בר מימון, זצ"ל: צוונו לירוא מאב ואם וצריך לנהוג בהם כמלך וכמלכה ואין לסור מדבריהם ימין ושמאל כמפחד וירא מפני העונש.
כתוב בספר החינוך: מהם דיני המצווה? דברי רז"ל: עד כמה צריך מורא אב ואם?- שאפילו ביישוהו והכלימוהו וירקו בפניו- לא יכלים אותם! ומסופר בגמרא על דמא בן נתינה, נוכרי מאשקלון, שהיה עשיר מאוד וישב לשולחן בין גדולי רומי עטור גלימה רקומת זהב ובאה אימו ולעיני כולם קרעה את הגלימה, טפחה על ראשו וירקה בפניו- ולא הכלימה. גוי! כתב על כך רבנו המאירי זצ"ל: לכבוד אב ואם אין שיעור וקומה ואפילו אומות העולם שאינם מצווים בו מקיימים אותו, על אחת כמה וכמה צריכים אנו להיזהר במצווה חמורה זו!!!
כתב ה"פלא יועץ": ברי מזל אנו שקבלנו מצווה זו! כמה כסף משקיע האדם במצוות, כגון: פתיחת ההיכל, סנדקאות וכדומה על אף שאין בהן שום חיוב מן התורה ואפילו לא מדרבנן כל זאת מתוך חיבוב המצווה. אשריהם ישראל! ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אימו- מקיים מצווה רבא מדאורייתא (מהתורה) שהשכר עליה עצום!!!
לרפואת שלמה בן סולטנה
ולהבדיל, לע"נ רחל בת מרגלית