"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת"
מבאר ה"ספרוני": הנגעים הללו שהתורה מונה כמטמאי אדם, אינם דומים למחלות הצרעת הידועות לרופאים. אלו הן מחלות מיוחדות, בלתי טבעיות, הנשלחות מן השמים כעונש ואמצעי כפרה לאדם על עוונותיו.
ההוכחה הברורה ביותר, שנגעים אלו אינם בגדר מחלות טבעיות היא שע"י הסגרת הנגע לשבוע- שבועיים, הוא משתפר או מחלים לגמרי. בעוד שידוע, כי כל מכה טבעית עשויה להחמיר כשעוצרים אותה בחדר סגור, ללא אויר ושמש.
אך כנ"ל, כיוון שנגעים אלו הינם אותות בלתי טבעיים מאת ההשגחה ע"מ לעורר את האדם שיחזור בתשובה על חטאיו, הרי גם שיטות הריפוי הן אחרות ובלתי טבעיות בעליל
(בעל העקידה)
כתב האלשיך הקדוש, בדורותינו אין בנמצא נגעים שכאלה כיוון שהנגע נגרם כתוצאה מחטא שיש באדם וחלק הקדושה שבו אינו יכול לסובלו וסולד ממנו ומתוך כך דוחקו החוצה בצורת נגע מטמא. אך זה היה רק בדורות קדמונים כשחלק הקדושה בכל אדם מישראל היה חזק ועצום אפילו בקרב החוטאים- עד שהיה בכוחו לדחוק לחוץ את מעט הטומאה. עם ירידת הדורות פחתה עוצמת קדושתנו ולכן אין נגעים שכאלה בנמצא.
מתכוונים אלינו!
מדרש פליאה מצינו בפרשתנו. מעשה במלך שנשא אישה. הביאה לארמונו. ראתה מגלבים תלויים על הקיר, רעדה מפחד. אמר לה המלך: "אל תתייראי. אלו לעבדים ולשפחות, אבל את- לאכול ולשתות ולשמוח". כך, כיוון ששמעו ישראל פרשת נגעים, נתייראו. אמר להם משה: אל תתייראו. אלו- לאומות העולם, אבל אתם- לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר: "רבים מכאובים- לרשע, והבוטח בה'- חסד יסובבנו". והתמיהה עצומה, שהרי הלכה מפורשת היא, שהנוכרים אינם נטמאים בנגעים! הלא כל פרשת נגעים לישראל נאמרה!
והתשובה: כפי שאמרו רבותינו שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה ולפיכך באים נגעי בתים ונגעי בגדים לפני נגעי הגוף. כך התבשרנו שאין בעל הרחמים פוגע בבני ישראל תחילה! בתחילה קורים דברים בעולם, ומטרתם לאותת לנו, להסב תשומת לבנו למידת הדין המתוחה. רק אם נתעלם, נעצום עין, לא תהיה ברירה. יגיעו אלינו, חלילה וחס.
תקופתנו, לדוגמא:
העולם סוער וגועש, דברים קורים בו, מלכויות מתגרות זו בזו, וכבר אמרו: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגלו של משיח. תדע שכן הוא, שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכויות אלו באלו באה הגאולה לאברהם". סימן זה מתקיים בנו, כפי שמתקיים הסימן האחר, "אם ראית דור מחרף ומגדף צפה לרגלו של משיח". כי "הכל בשביל ישראל": שם נלחמים, כדי שכאן ילכו עם ערכות מגן, ימגנו חדרים אטומים ויאגרו מים. ופסוק מפורש הוא בנביאי האמת והצדק: "הכרתי גויים, נשמו פינותם". לפעמים מכרית הבורא אומה אחת כליל, ולפעמים רק פינה אחת, מחוז ועיר נכתשים ונעשים שממה. ולפעמים: "הכרתי חוצותם מבלי עובר, נצדו עריהם מבלי איש, מאין יושב" ומדוע? "אמרתי: אך תיראי אותי, תקחי מוסר". פירש רש"י: הבאתי פורענות על הנוכרים כדי שתראו ותיראו, "ולא יכרת מעונה", ולא יחרבו בתי ישראל חלילה. ולא זו בלבד, אלא "כל אשר פקדתי עליה", לא יכרת ממנה כל הטוב אשר ציוותי עליה!
מה פשר הדברים?
סיפור נפלא מסופר בהגדה הנפלאה, "הגדת החפץ חיים": מעשה ביהודי תושב סין שעסק בעסקי יבוא. לרגל מסחרו נסע לאירופה, ואיך אפשר בלא לסור לעיירה ראדין ולהתברך מפי ה"חפץ חיים"? בא, והציג עצמו.
אורו פני הצדיק, ושאל: "מה נשמע בסין?"
נאנח וסיפר שיהודים מתי מעט, הקהילות קטנות ואין מדריך ורב, מורה הוראה ושוחט…
נענה הצדיק: "צרת רבים היא בתקופתנו! שומע אני זאת מיהודים בצפון אמריקה ובדרומה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה. נסיון קשה הוא, אך ניתן לעמוד בו. עבורכם חיברתי את ספרי "נדחי ישראל"… קחהו במתנה, תִּלְמַד ותלמד אחרים! ומה עוד נשמע בסין?"
תמה לשאלה. סיפר, שסכר ענק נפרץ והציף בקעה רחבת ידיים. הטביע כפרים והשחית יבול. אלפים טבעו, מאות אלפים איבדו קורת גג…
וה"חפץ חיים" מזעזע ומתעניין בכל פרט. איי, מידת הדין מתוחה!
העז ושאל אותו היהודי: "רבי, מה לנו ולהם?!"
ענהו ה"חפץ חיים": "אילו היה מישהו מציב ארגז בכיכר העיר בוורשה, בירת פולין, עולה עליו ומתחיל לנאום באידיש, למי היה מכוון דבריו?"
ענה האיש: "ליהודים, ודאי!"
"מדוע", חקר ה"חפץ חיים", "הלא מיעוט הם בעיר הגדולה?"
"אכן", אישר האיש, "אבל רק הם מבינים את השפה"
"בדיוק כך!" התלהב ה"חפץ חיים". "אסונות אלו הם איתות מן השמים. אבל למי מאותתים הם? רק למי ש'מבין את השפה'… מה מבינים הסינים באיתותי מידת הדין המתוחה? מכוונים הם אלינו, כדי שנשוב בתשובה. אבל כיצד נדע עליהם? מסובבים שיהודי מסין יגיע לאירופה, ויבוא לראדין, ויספר. כדי שנפיק את הלקח ונשוב בתשובה מבעוד מועד"
עבורנו, דאגו למידע שוטף עדכני וזמין, מדווחים בשעת אמת. מקרבים את האימה כדי שלא נצטרך לחוותה על בשרינו חלילה. כדי שנפיק לקח ממקריהם של אחרים, ונגע לא יקרב באוהלינו. כדי שנשוב לבוראנו, "מרום וקדוש, פועל גבורות עושה חדשות, בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות" במהרה בימינו, אמן!
מרכולתו של הרוכל
במדרש, בפרשת השבוע, לאחר שהקדימו שעונש הצרעת בא בעוון דיבור לשון הרע, סיפרו מעשה ידוע: רבי ינאי היה יושב בחדרו ולומד ולפתע שמע קול בוקע מהרחוב, רוכל קורא ומכריז על מרכולתו: "מי חפץ בחיים, מי רוצה חיים?" נאספו אליו הכל, התגודדו סביבו בעניין. גילה גם רבי ינאי עניין בסחורה המוצאת למכירה: וכי מי אינו חפץ חיים? נשקף בעד החלון ואמר למוכר: "עלה לכאן ומכור לי!" נשא הרוכל עיניו, והשיב: "כבודו אינו זקוק למרכולתי וגם לא חבריו!" ורבי ינאי השיב: "בכל זאת, מבקש אני לדעת מה סחורתך". עלה אליו, הוציא מחיקו ספר תהילים והראהו את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב- נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"… התפעל רבי ינאי ואמר: "כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא ידעתי כמה פשוט הוא עד שבא רוכל זה והודיעני!"
וכבר האריכו רבותינו בהסבר דברי המדרש: כל ימיו קרא רבי ינאי פסוק זה, ובוודאי התבונן בו והבינו- מה חידש לו אותו רוכל ובמה האיר את עיניו? במה עשה אותו לפשוט יותר ומובן יותר?
דומה שהתשובה פשוטה ומאירת עיניים. כל ימיו קרא רבי ינאי את הפסוק בהבנה מרוממת ונשגבת של רבי ינאי: "מי האיש", האדם המרומם והנעלה, "החפץ חיים" רוחניים ונעלים, "אוהב ימים" גדושים בקדושה ובטהרה "לראות טוב", אין 'טוב' אלא תורה.
בקצרה: הפסוק מדבר על חיים שהם מעין העולם הבא, חיים של השראת השכינה. מובן שהתנאי לכך הוא: "נצור לשונך מרע", כת מספרי לשון הרע אינה רואה פני שכינה, "ושפתיך מדבר מרמה", כי גם כת שקרנים אינה רואה פני שכינה.
אבל לחשוב שהפסוק מדבר אל כל אדם, גם אל ההמון העמל לפרנסתו ושקוע בהבליו, לא העלה רבי ינאי בדעתו. ומדוע? כי חשב שהאנשים הפשוטים גם מבטם פשוט ומעשי. תן להם בשר ויין, עונג ושעשועים, אלו הם חיים בעיניהם, אלו הם "ימים לראות טוב", לפי מושגיהם. אין הם נוהים אחר פתרונות רוחניים והבטחות ערטילאיות.
כך חשב, והנה נוכח שטעה: רק הכריז הסוחר שבידו תרופת פלא- והכל נקהלו סביבו, התגודדו, נדחקו, מוכנים היו לרכוש את הפלא בכסף מלא! אמר רבי ינאי: אם כך- הרי הפיתרון פשוט הוא. הפסוק כפשוטו. דוד המלך פונה לכל אחד- אם מוכנים אתם לנסות תרופות פלא והבטחות ערטילאיות, מדוע לא תנסו את תרופת הפלא של יוצר כל, של אדון הכל? מדוע לא תנסו את המרשם הבדוק, האמיתי והנצחי?
"כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא ידעתי כמה פשוט הוא!"
הנה לנגד עינינו חוזר ונשנה המחזה. על בימות שונות עומדים רוכלים שונים, והמונים מתגודדים סביבם וקונים את מרכולתם בעיניים עצומות, תוך הדחקת הידיעה הברורה שהם מוכרים סחורה שאינה ברשותם. האחד מכריז שיביא שלום וביטחון. רק הוא יביא אותם. כאילו בצקלונו הם, רק יפתח אמתחתו וינערם. יאייד את אירגוני הסירוב, ישתק את המחבלים, יבטל את תמיכת איראן, ינטרל את לחצי אירופה, יסובב הכל סביב אצבעו. והציבור קונה. ולעומתו, זקופי הקומה. אנשי "אף שעל". מכריזים שיתנו מאומה, כאילו מוכנים הם להילחם בכל העולם. אפילו קדאפי, להבדיל, נכנע לאמברגו, אבל הם יעמדו איתן… ו"עולם גולם", קונים אויר בעטיפת צלופן. אם כן, האם לא צדק אותו רוכל שצעק: יהודים, אם רצונכם בתרופה למצב- למה תתגודדו סביב רופאי אליל?! פנו אל המקור, אל הבטחת הנצח: "אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתתי שלום בארץ וישבתם לבטח בארצכם!"
אם בשיפור המצב רצונכם- כל מצווה שתקוים, כל מעשה חסד שייעשה, כל שעה וכל דקה של לימוד. ובמישור הציבורי, שיעור תורה שיתווסף, כל בית ספר תורני שייפתח, כל מקווה ובית כנסת, יביאו שפע ברכה והצלחה! יניבו פירות בטוחים בשפעה רבה!
"וביום השמיני ימול"
הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל היה דיין בצפרו שבמרוקו לפני כמאתיים שנה. בימיו ארע, שהממונה על ענייני העדה היהודית מטעם המלכות חבש יהודי אחד בבית האסורים, ואשת האסיר ילדה בן. באו קרוביו לפני רבי יהודה וביקשוהו שילך לאותו נגיד ושר ויחלה פניו שימחל לאסיר על עוונו וישחררו מבור כלאו- לפחות כדי שיוכל להשתתף בשמחת הכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו.
שמע הגאון לדבריהם, קם והלך לאותו שר, ובקשו לשחרר את האסיר כדי שיוכל למול את בנו ביום השמיני כמצוות התורה. אבל השר, לא זו בלבד שלא שמע לקול הרב הנערץ ולא נענה לבקשתו- אלא אדרבה, זלזל בכבודו והשמיע דברים בוטים כמדקרות חרב.
שב הגאון לביתו כשהוא סר וזעף, וקיבל על עצמו תענית ליום המחרת. צם כל היום כולו, ואף בערב לא נח מעצבונו ועלה על יצועו בלא לשבור את צומו.
לפתע ניעור משנתו וביקש מאשתו שתגיש לו לאכול.
שאלה: "מה גרם לך לשבור את צומך?"
אמר: "משום שכבר השיגו הכדור"
לא הבינה את התשובה אך לא שאלה עוד מאומה.
למחרת הגיע ערבי לבית העצור ובידו תשורה לרגל ברית המילה, אמרו לו: "לא תתקיים סעודה, כי האב עצור בבית האסורים".
אמר: "יש ללכת אל השר ולבקשו כי ישחררו"
אמרו: "כבר ביקשו ולא נעתר".
כעס וזעם ורכב משם בחורי אף. לא הרחיק ללכת, והנה אותו שר רוכב מולו. קרא: "אתה הוא זה שהטלת את חברי למאסר?"דרך את רובהו וירה בו למוות. והואיל והשר נורה שיחררו את האיש מן המאסר ופנה למול את בנו…
מתוך "מעיין השבוע"
מאת הרב שלום מאיר ולך