פרשת אמור

שלושה מצבים חינוכיים
"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"
רש"י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים.
בראשית פרשתנו מצווה התורה את הכוהנים שלא יטמאו למת, אולם הציווי בא בלשון כפולה: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". כפל-הלשון "אמור… ואמרת" בא ללמד שיש צורך (כפי שרש"י מציין מיד): "להזהיר גדולים על הקטנים".
אין זו הפעם היחידה שהתורה מצווה את הגדולים על הקטנים. חז"ל אומרים, שציווי זה נאמר על שלושה דברים: איסור אכילת שקצים, איסור אכילת ושתיית דם, איסור טומאת כוהנים.
לא להתייאש
מדוע דווקא בשלושה עניינים אלה ראתה התורה לנכון להדגיש את חשיבותו של החינוך? אין זאת, אלא משום שבכל אחד משלושה אלה עלול המחנך לבוא לידי רפיון וייאוש, ולכן צריכה התורה לחזק את ידינו.
המאפיין את איסור אכילת שקצים הוא, שזה דבר שנפשו של אדם קצה בו. המאפיין את איסור אכילת דם הוא, שבני-ישראל היו רגילים ושטופים באכילתו. המאפיין את איסור טומאת כוהנים (כמו ענייני הטומאה בכלל) הוא, שזה דבר על-שכלי.

לחנך אוכל שקצים
ומכאן למדנו שלושה כללים גדולים בחינוך:
א) כשאדם נתקל במצב פרוץ ואיום ביותר, או בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, הוא עלול לחשוב, שבמצב כזה אין לו שום אפשרות לפעול ולחנך לטוב. באה התורה ואומרת, שאפילו כשמדובר באדם האוכל שקצים – דבר המוכיח שהאיש מתנהג בצורה בלתי-אנושית כלל – חלה חובת החינוך ואפשר להעמידו על דרך הישר.
ב) יש אומרים, שחינוך יכול להועיל כל עוד לא התרגל האדם ללכת בדרך הלא-טובה, אבל אם כבר עבר ושנה והפך את דרכו זו להרגל – לא יועיל החינוך וחבל על המאמץ. מדריכה אותנו התורה, שגם בדבר שבו היו בני-ישראל כה רגילים ושטופים, כמו אכילת דם, חלה חובת החינוך, ומכאן שאפשר על-ידי חינוך טוב לשנות אצל האדם גם דברים שהורגל בהם ביותר.
חינוך לאמונה
ג) יש הסבורים, שחינוך הוא דבר שיכול להתאים רק לדברים שניתן להסבירם בהיגיון, ואילו כשמדובר בענייני אמונה – אי-אפשר לחנך לדברים לכך. אם האיש טוען שאין הוא מאמין, אין מה לעשות בעניינו. מדגישה התורה דווקא בעניין כמו טומאת-כוהנים, עניין על-שכלי לחלוטין, את חובת החינוך, כדי ללמדנו, שגם בעניינים שבאמונה מועיל החינוך ואין שום סיבה להרים ידיים, שכן בפנימיות לבבו כל יהודי הוא מאמין והחינוך רק עוזר לו לגלות את האמונה שבעומק נפשו.
כאשר התורה מצווה אותנו לעשות דבר-מה, אין זו רק הוראה שהדבר אפשרי, אלא הציווי עצמו מעניק את הכוחות לבצע את המצווה. הקב"ה אינו תובע מהאדם דברים שאין הוא יכול לעמוד בהם, ומכאן, שכאשר הוא תובע משהו, הוא נותן גם את הכוחות לבצע זאת.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך 'איגרות-קודש' כרך א, עמ' קיט)
היחס בין המורה לתלמידים
"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"
תחילתה של פרשתנו, פרשת אמור, העוסקת במצוות הכהנים מעוררת שאלות אחדות: למשל, מה פשר הכפילות "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם"? ומה פשר המעבר מלשון רבים שבתחילת הפסוק ללשון יחיד בסופו ("לנפש לא יטמא בעמיו")?
האלשיך הקדוש מעלה שאלות אלו ושאלות נוספות, ומבאר את תחילתה של הפרשה (לפי אחת האפשרויות) כמלמדת עקרונות פסיכולוגיים ועקרונות דידקטיים ביחסים שבין מדריך ומורה לחניכיו ותלמידיו. כך כתב:
והנה אפשר כי למה שאזהרה זו היא יתירה לכהנים על כל איש ישראל, וקשה הדבר לזרע אהרן לבדם ליזהר יותר מכל איש ישראל, על כן בדבר הזה ראתה תורה ללמד אל משה יאזור כגבר חלציו, בל ילאה בלַמֵּד אל כללות ישראל פעם אחת. והוא, כי הנה זה דרך הרב ללמד ולהשמיע תורה לרבים, ואפשר יאמר: מה לי עוד, הלא יסרתי רבים, השומע ישמע והחדל יחדל, ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות. והנה הודיע אלהים אותו כי לא זו הדרך ישכן אור, כי אם עוד ישוב יניף ידו. ולא בלבד בשביל רבים, כי אם אף גם על אחד להשיבו אל ה'. ואל ימעט אחד מישראל בעיניו כי 'צדיק יסוד עולם'. וכמאמרו יתברך ליחזקאל (יחזקאל ג', י"ט): 'ואתה כי הזהרת רשע וכו", כי גם על היחיד הקפיד. וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, 'אמור אל הכהנים' דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' – גם אל היחיד – 'לנפש לא יטמא וכו". וזה אומרו 'לא יטמא' לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד.
יש קושי בלהיות מוגבל, בלשמוע שלא הכל מותר, בלדעת שיש מעשים שאסור לעשותם. אבל קשה שבעתיים הוא לדעת שההגבלה אינה חלה על כולם. לדעת שיש אנשים שמה שאסור לך, להם מותר. לכן בפתח האזהרות המיוחדות לכהנים מודיע הקב"ה למשה את הדרך הנכונה להורות תורה לרבים. לא די להשמיע תורה לרבים ולהסתפק בזה, מתוך מחשבה "מה לי עוד, הלא יסרתי רבים, השומע ישמע והחדל יחדל, ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות". המלמד תורה לרבים צריך להיות בעל אחריות לא רק כלפי הכלל, אלא גם כלפי כל אחד ואחד מהפרטים. זהו פשר הכפילות "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם", ופשר המעבר בין יחיד לרבים. בלשונו של האלשיך הקדוש: "'אמור אל הכהנים' דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' – גם אל היחיד – 'לנפש לא יטמא וכו'".
מסתבר שעיקרון זה מופיע דווקא ביחס אל הכהנים רק בשל הקושי האמור לעיל שעשוי להיות לכהנים לקבל הגבלות יתרות על כל ישראל, ולכן יש צורך מיוחד להתייחס לכל אחד ואחד מהפרטים. אבל העיקרון עצמו תקף גם ביחס למצוות האמורות לכלל ישראל. לכל מדריך ומורה יש אחריות על כל אחד ואחד מחניכיו ותלמידיו, "ואל ימעט אחד מישראל בעיניו כי 'צדיק יסוד עולם'". כל אחד ואחד מישראל הוא עולם מלא, ויש בכח מעשיו להשפיע על קיומו של העולם, וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (ג', ד'): "עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' – זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו". ומכאן נובעת אחריותו של המצַווה כלפי קהל עדתו. (בשם רב כרמיאל כהן)
זהירות – כספי הקדש!
התורה מזהירה את הכהנים בפרשתנו:
"דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה'" (כ"ב, ב').
לכאורה ציווי זה קשה מאוד, הרי הכהנים הם המטפלים בקדשי בני ישראל, ולמה התורה מזהירה אותם להינזר מהם כלומר לפרוש מהם? ועוד קשה אם הכהנים הם אלה שהציווי מופנה אליהם, מי הם "הם" המוזכרים בפסוק, ואם "הם" הינם בני ישראל הרי שהקטע בפסוק "אשר הם מקדשים לי אני ה'" היה צריך להיות צמוד למילים "מקדשי בני ישראל".
רש"י על המקום מסביר את הפסוק לפי העקרון של סמיכות פרשיות. הפסוקים הבאים (ג'-ז') עוסקים באזהרת הכהנים מלאכול קדשים בטומאה. אם כן, ההינזרות והפרישה היא מקדשי ד', בזמן טומאתם של הכהנים. פירוש זה קשה שהרי עדיין לא הזכירה התורה את האיסור לאכול קדשים בתרומה. קודם היה צריך להופיע האיסור ורק אחר כך הציווי לפרוש ממנו. את הקושי השני פותר רש"י בשיטת "סרס המקרא ודרשהו" ולומדים את הפסוק כאילו הוא נכתב בסדר מילים זה "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי אני ה'". הרמב"ן בפירושו על דרך האמת מציע הבנה חדשה. לשיטתו תחילתו של הפסוק עוסקת בהינזרות מקדשי בני ישראל וסופו- באיסור "חילול השם". עדיין, לשיטתו לא ברור מה פשר האזהרה בתחילת הפסוק.
המדרש מסביר את העניין לכאורה, בכיוון אחר. הכהנים שמונו לטפל בקדשים ובקרבנות עלולים לראות את עצמם כבעלי הבית ולראות את עצמם לא רק כמי שמונה לטפל בקדשים אלא כבעלים על קדשי ד'. לכן התורה מזהירה אותם, אתם רק משמשים לפני המקום עבור בני ישראל. יש כאן אזהרה חמורה אל תתייחסו אל הקרבנות כרכושכם הפרטי אלא הנזרו מהם. אומנם בחלק מן הקרבנות יש לכם חלק אבל אל תגעו במה שלא הותר לכם. וזה לשון המדרש "ד"א מדבר בכהנים, אמר הקב"ה למשה לך אמור לאהרן ולבניו דייכם שהורשתי אתכם מן הנותרת של מזבח שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, לא תאמר הואיל והשליטני על הקרבנות ועל העולות הכל מותר לפני …, על כך נאמר "ורב כפר אל יטך" (איוב ל"ו יח) לא מפני שהשלטתיך (עשיתי אותך רב) בכפרתן של בני תטה עצמך ליגע עצמך בקדשים לכן נאמר וינזרו מקדשי בני ישראל" (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכ). לפי מדרש זה דבריו של הרמב"ן מאוד מובנים, כהן שמתייחס לקדשים כאל רכושו הפרטי גורם לחילול השם. בכיוון זה הולך גם הספורנו במקום וז"ל "שלא יחשבו (הכהנים) שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין "מנודה לתלמיד, אינו מנודה לרב" (מועד קטן טז ע"א). ולא יחללו את שם קדשי-ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישין לי שקראו עליו שם קודש".
שיטה זו של המדרש ובעקבותיו הרמב"ן והספורנו הופכת איסור ואזהרה זו לרלוונטים בכל הדורות, גם בזמן שאין קרבנות והכהנים אינם אוכלים קדשים בטהרה.
מכאן אזהרה לכל הממונים על הקדשות וכספי ציבור, לכל מנהלי העמותות וראשי המוסדות העוסקים בקודש – הזהרו שלא לטשטש את הגבולות בין קדשי ד' לרכושכם הפרטי. שמירה על הפרדה זו כנדרש ובצדק גם על פי חוק העמותות וכללי רשם ההקדשות היא בעצם שמירה על ציווי התורה. שמירה על כללי המינהל התקין, השקיפות והזהירות מניצול כספי העמותה לקבלת טובות הנאה פרטיות על ידי חבריה ומנהליה תבטיח אוירה של קידוש שם שמיים וממילא תגרום לחיבת התורה, כבוד התורה ומכאן לקיומה.
אם נצליח בכך, נוכל לדרוש הפרדה זו ביתר תוקף מכל מי שממונה על כספי ציבור, מכל המכהנים בתפקיד ציבורי וממונים על קופה ציבורית מכל סוג שהוא ולקרא להם אנא הנזרו "מקדשי בני ישראל".
(בשם הרב יוסף כרמל )
סיפור לשבת
מספרת הגמרא בסנהדרין (סה:) שאל טורנוסרפוס הרשע את ר' עקיבא: למה מחשיבים אתם את יום השבת יותר משאר ימים? אמר לו ר' עקיבא: ולמה אתה שר וחשוב יותר משאר בני אדם? ענה לו השר: כי אדוני המושל רצה בי להיות שר וחשוב. אמר לו ר' עקיבא: כמו כן רצה הקדוש-ברוך-הוא להחשיב את יום השביעי על כל ששת ימי המעשה. אמר לו השר: אבל מנין שיום השבת שאתם קובעים אותו הוא יום שקבעו הקדוש-ברוך-הוא, אולי קבע יום אחר, ואתם קובעים יום אחר? אמר לו ר' עקיבא: נהר סמבטיון יוכיח – שגועש כל השבוע ונח בשבת, וכן בעל האוב יוכיח – שכל השבוע המתים עולים באוב (כישוף המעלה את המתים לדבר עמם), וביום שבת אינם עולים באוב. ומובא במדרש (ב"ר יא, ה) שניסה טורנוסרופוס הרשע להעלות את אביו שמת באוב בשבת, ולא עלה, ואילו בימות החול כן עלה. ואמר לו לאביו: אבא, וכי מיום שנפטרת מהעולם, נעשית שומר שבת? שאינו עולה באוב ביום שבת. אמר לו: כל מי שאינו שומר שבת בהיותו בעולם ברצונו, לעתיד, לאחר מותו, שומר שבת בעל כרחו.
ועוד ניתן לראות את מופת השבת בחוש הבריאה, על פי סיפור המובא בספר המוסר פרק ח', ומובא בספר "שבת המלכה": מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה חורשת כל ימי השבוע, וביום השבת היתה נחה. החסיד מכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה והיה חורש בה כל ששת ימי החול. ובשבת, הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל החסיד שמכרה לו, ואמר לו: "בא טול פרתך, שמא צער יש לה, ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה, ואינה זזה ממקומה". מיד הבין, שבשביל השבת שהיתה למודה לנוח, לא זזה ממקומה. אמר לו: "בא עמי ואני אעזור לך". הלך עמו. ודיבר החסיד באזני הפרה: "את יודעת, כשהיית ברשותי, היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל גוי. בבקשה ממך קומי וחרשי". מיד עמדה והתחילה לחרוש. אמר לו הגוי: "איני רוצה אותה, כי איני יכול לסובב אחריך כל שבת ושבת. אמור לי מה שדיברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה, ונתיגעתי בה ולא עמדה". אמר לו: "לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה". מיד נרתע, נבהל ונזדעזע ונפחד ונתירא אותו הגוי, ונכנס פחד בלבו, ואמר: "ומה הפרה הזאת שאין בה לא שיחה ולא דעת, היא מכירה את קונה ואת ציוויו – אני, שבראני האל יתעלה שמו, ונתן לי דעת ובינה, איני הולך ומכיר את בוראי?!"
מיד הלך ונתגיר, וזכה לתורה מרובה, והיה שמו: רבי יוחנן איש בר תורתא.
וכן עוד ניתן לראות מופת השבת בתבשילי השבת, שריחם נודף, כמובא בגמרא (שבת קיט): אמר קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשילו של שבת טעים יותר? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושמו שבת, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לי ממנו. ענה לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אין מועיל לו.
פסח שני: מה קרה ומה עושים
י"ד באייר הוא פסח שני – והזדמנות נוספת
יום י"ד באייר הוא "פסח שני". בזמן בית-המקדש הייתה זו הזדמנות נוספת להקריב קורבן פסח עבור אלו שלא יכלו לעשות זאת בפסח הראשון. בימינו, מציינים את היום באי-אמירת תחנון ונוהגים לאכול בו מצות.
מה קרה בפסח שני?
בשנת 2449 לבריאת העולם, ציינו בני-ישראל את יום השנה הראשון ליציאתם ממצרים בי"ד בניסן והקריבו את קורבן הפסח. על-פי הציווי האלוקי, רק אנשים הטהורים מטומאת מת יכלו להביא את הקורבן. קבוצת אנשים קטנה שהייתה טמאת-מת באו למשה ותלונה בפיהם: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני-ישראל"?
לאחר ששאל את פי האלוקים, מסר להם משה רבנו את התשובה לתלונתם: שלושים יום לאחר חג הפסח יצוין חג הפסח השני. בי"ד באייר, אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, יוכלו להקריב את קורבן הפסח כהלכתו.
מה עושים בפסח שני?
אי-אמירת תחנון: כיום, כשבית המקדש לא עומד על מכונו, מציינים את יום י"ד באייר כיום שמחה ואין אומרים במהלך התפילות את קטעי ה"תחנון".
אכילת מצה: נוהגים לאכול מצה ביום זה. אך שלא כמו בפסח הראשון, מותר לאכול חמץ במשך כל היום.
תמיד אפשר לתקן: "ענינו של פסח שני הוא שאין דבר אבוד, תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו אם הדבר נעשה "לכם", כלומר ברצונו – למרות זאת ניתן לתקן".
(הרבי מליובאוויטש זי"ע)