פרשת השבוע

    יש מנהיג לבריאה "בראשית ברא" כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו. (מדרש תמורה) לברך בקול רם מובא בשם החיד"א שראשי התיבות של המילה בראשית מצביעות על החיוב לברך בקול רם תמיד.        

אנשים מדברים… "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". מפרש רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש שדורשים אותו לגנאי". רש"י בא ללמדנו ששום אדם, אפילו גדול הדור, אינו מחוסן מפני חיצי לשונם של בני אדם. על כן אין להתחשב תמיד במה שהבריות אומרות. כבר ראינו בנח, שהתורה מעידה עליו כי

"ויאמר ה' אל אברם לך- לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקלליך אאֹר ונברכו בך כל משפחות האדמה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו'" (י"ב, א'-ד') החומר בשירות הרוח אומר רש"י: לך-לך. לטובתך ולהנאתך…שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל

אמור מעט ועשה הרבה "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (י"ח ,ה') וקשה הרי היה לו לכתוב ויאמרו כן "נעשה" כאשר דברת, שהרי פשוט שאין צריכים לומר לו כן "תעשה" שהרי הוא הזמינם והתחנן אליהם שיבואו? אלא בתחילה אמר להם אברהם רק "ואקחה פת לחם

כוחה של נגיעה "ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי" (כ"ד , ל"ט) אלי כתיב (חסר וו) בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו … (רש"י) ונשאלת השאלה מדוע בתחילה כשדיברו ביניהם לא רמז אליעזר לאברהם דבר זה, ששם נאמר "אולי"

הרחק משכן רע- אפילו אם הוא אחיך! "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (כ"ה, כ"ב) אומר רש"י: שכשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה-זרה היה עשו מפרכס לצאת. ונשאלת השאלה: עשו, מובן למה רצה לצאת, שהרי במעי אמו לא היתה לו אפשרות לעבוד

קצר וקולע פרשתנו מתחילה עם סיפור יציאתו של יעקב לחרן, לשם נשלח ע"י הוריו, א. כדי לקחת לו אישה מבנות לבן, אחי אימו, ב. כדי לתת לאחיו, עשו, שהות להירגע מכעסו על שלקח לו את הברכות. זכורני, שכאשר הייתי ילד שמעתי חידוש יפה על המילים הראשונות המופיעות בפרשה, וכן על

כוחם של מסרים סמויים "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב, ד') יעקב שלח מלאכים של ממש- מדוע, והרי לא היו חסרים לו אנשים? ידועה המשנה באבות האומרת: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע…" ומדוע הרי זו רק שכנות ותו לא? אלא כאן מלמדת אותנו המשנה על השפעתה השלילית

המבחן "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ל"ז, א') בקש יעקב לישב בשלוה (מדרש רבה) אומרים חז"ל: יעקב אבינו ע"ה נתבע על בקשה זו. והשאלה הנשאלת: על מה ולמה נתבע? מה בסך הכל ביקש? אדם כמו יעקב אבינו ע"ה שכל חייו סֶבֶל ומרורים, ברח מאחיו שביקש להורגו, נותק מהוריו,

איזה פחד! "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה… אל תירא מרדה מצרימה כי…" (מ"ו, ב'- ג') פסוק זה מתאר את פחדו של יעקב מהירידה למצרים. ומבאר רש"י: לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". ממה פחד ומדוע היה מיצר והרי בנו מולך על ארץ מצרים? ועוד מה רע לגור בחו"ל?

סגולה לאריכות ימים "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" בתחילת הפרשה נאמר: "ויחי יעקב" ואילו בהמשך לא נאמר יעקב אלא ישראל: "ויקרבו ימי ישראל למות". והרי "ישראל"- לשון שררה ושלטון, ואילו "יעקב"- לשון עקב- סוף, כמו עקב הרגל שזהו סופו של הגוף. ונשאלת השאלה: מדוע נקט דווקא לשון ישראל

סוד הגאולה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים" (א', א') נשאלת השאלה: והרי כבר באו לפני שנים רבות למצרים ומדוע כתבה התורה "באים" בלשון הווה? אלא ללמדנו שמצרים זו רומזת לכל הגלויות, השעבודים והצרות שבאים ויבואו על בני ישראל. ואם בנ"י רוצים לעבור אותם בהצלחה עליהם לבוא בשמותיהם ולא לשנותם

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (ו', ב') בפס' זה מלמדנו הקב"ה, ישתבח שמו, הנהגה חשובה מאוד בחינוך ילדים. ונקדים להסביר מס' דברים ע"מ שנבין: הלשון "וידבר"- היא לשון קשה הלשון "ויאמר"- לשון רכה השם "אלוקים" מורה על מידת הדין השם "הויה"

 אתה לא יכול לעזוב אותו! "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" (י', א') נשאלת השאלה: מדוע אמר לו "בא אל פרעה", לך אל פרעה היה לו לומר? תשובה: מכיוון שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, לא ניתן ללכת ממנו אלא רק ללכת איתו ולכן אמר למשה "בא אל פרעה", דהיינו

"מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" (י"ד, ה') מעשה בעשיר גדול אשר התגורר בכפר נידח, ולו בן יחיד. עברו חלפו השנים הבן גדל והיה צורך ללמדו חכמה ומדע, לכן שלחו אביו אל העיר הגדולה אשר היתה רחוקה מאוד מאותו הכפר, אל פרופסור מפורסם ונודע אשר התגורר בה למען

איזה נימוס! "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים…" (י"ט, י'- י"א) שאל משכיל אחד את רבי אייזל מסלונים, מפני מה היהודים ה"חופשיים" ה"נאורים", מצטיינים במידת נימוס ודרך- ארץ יותר מאותם יהודים יראי שמים, למדנים ותלמידי חכמים, הנזהרים מעט מאוד "בדרך ארץ קדמה לתורה"? כיצד אתה יכול להסביר הדבר? השיב

גם מגנב אפשר ללמוד "כי יגנוב איש" אפילו מגנב ניתן ללמוד כיצד לעבוד את ה'. נשים לב לדברים הבאים: הגנב אינו מתעצל ועושה מלאכתו גם בלילה גם ביום ובכל מזג אויר בעיקר במזג אויר סוער… אם לא הצליח בפעם הראשונה אינו מתייאש ומנסה שוב ושוב… הגנב אינו בז לקטנות ואף

"ויקחו לי תרומה" מפורסת וידועה היא השאלה: מדוע במצוות הצדקה נאמר: "ויקחו לי"? הרי צדקה זוהי נתינה והלשון "ויתנו מתאימה יותר? אלא כאן באה התורה ללמדנו שבנתינת צדקה יותר משאנו נותנים לזולת, לוקחים אנו לעצמנו. והדברים יובנו בעזרת משל נפלא של החפץ חיים על אותו איכר בור ועם הארץ אשר

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" פירוש המילה "צו"- ציווי שואלים חז"ל: וכי למה היה צורך לתורה להדגיש לשון ציווי? מדוע לא הסתפקה בלשון אמירה, כגון: "אמר אל אהרון"? עונים חז"ל: שהתורה הוצרכה לצוות כאן בגלל שיש נגיעה ואינטרס להתעצל בקיום אותה המצווה. ומהי אותה נגיעה? כידוע

"שבכל הלילות אנחנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרור" שאל פעם הגאון רבי יוסף בר מבריסק את בנו הגאון רבי חיים בילדותו בשעת הסבה של פסח, מה טעם אנו עושים בסדר ליל פסח זכר למה שמיררו המצרים את חיי אבותינו באכילת מרור, וכן עושים זכר לטיט באכילת החרוסת, ואילו זכר

פרשת זו מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים: · שמונת ימי המילואים אחרי הקמת המשכן · מיתת נדב ואביהוא · איסור מאכלות אסורים "ויהי ביום השמיני" אחרי שבעת הימים ששימש משה (אע"פ שלא היה כהן אלא בציווי חד פעמי) אהרון ממשיך להקריב את הקורבנות ביום השמיני של המילואים שזה בעצם חנוכת ביתו

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" מבאר ה"ספרוני": הנגעים הללו שהתורה מונה כמטמאי אדם, אינם דומים למחלות הצרעת הידועות לרופאים. אלו הן מחלות מיוחדות, בלתי טבעיות, הנשלחות מן השמים כעונש ואמצעי כפרה לאדם על עוונותיו. ההוכחה הברורה ביותר, שנגעים אלו אינם בגדר מחלות טבעיות היא שע"י

שתי הפרשות הללו, פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים", פעמים מחוברות ונקראות יחד ופעמים נקראות בנפרד, אך הקשר ביניהן ברור, כדברי רש"י: "קדושים תהיו"- הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר (סייג) ערוה, אתה מוצא קדושה. קריאה זו מופנית אל כל עדת בני ישראל! וכך נאמר: "דבר

שלושה מצבים חינוכיים "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" רש"י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. בראשית פרשתנו מצווה התורה את הכוהנים שלא יטמאו למת, אולם הציווי בא בלשון כפולה: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". כפל-הלשון "אמור… ואמרת" בא

מהי האלטרנטיבה? "אם בחקותי תלכו … וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם… ואם לא תשמעו לי … ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם" עם ישראל ניסה לעשות הכל מול אויביו. חיפש דרכים לשלום, נתן

רכושו האמיתי של האדם – תורה ומעשים טובים "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה', י') ה"חפץ חיים" אומר שיש כאן רמז לעיקר גדול וחשוב שצריך כל אדם לזכור בכל רגע מימי חייו: רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. ענייני קדושה בהם הוא

"ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם" (י"ד, ט') חמור אחד היה באורווה עם שאר החמורים והבהמות. יום אחד בא בעל הבית ולקחו משם והטעין על גבו שק של שושנים שריחם הטוב נדף למרחוק. כאשר עבר החמור ברחוב העיר היו אנשים מתקרבים והולכים בצידו כדי

פרשת חקת המאבק בין הנפש השכלית לבין הנפש הבהמית "על כן יאמרו המשלים באו חשבון…" (כ"א, כ"ז) "המושלים- אלו המושלים ביצרם. באו חשבון- בואו ונחשוב חשבונו של עולם…" (בבא בתרא ע"ח, ב') נוהג היה ה"חפץ חיים" לספר: סוחר שכר עגלון להוליכו ממקום מסוים. קודם צאתם לדרך ביקש הסוחר מהעגלון שישגיח

כפירת קרח במצוות ציצית ומזוזה "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (ט"ז, א') "ויקח קרח. מה כתיב למעלה מן העניין (במדבר ט"ו) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית. אמר לו: חייבת. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת

"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כילתי את בני ישראל בקנאתי" (כ"ה, י"א) בתהילים (פרק קו) נאמר: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם"! מבאר המצודת דוד: פנחס קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט

"כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (ל"א, כ"ב-כ"ג) ישנם שני סוגי אש- אמר הגאון רבי יוסף דוד אזולאי, החיד"א- אש של היצר הרע הבוער בעצמותיו של האדם ומבקש להסיתו לדבר עבירה. לעומת זאת ישנה אש התורה, אש הקדושה והטהרה. אמרו חז"ל במסכת קידושין (דף ל): "בראתי יצר הרע בראתי

"ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (מתוך ההפטרה) שור הוא בעל חיים שאין בו דעת. אעפ"כ הוא מכיר את בעליו ויודעו. גם החמור שהוא פחות מהשור ואינו יודע את בעליו, מכל מקום את האבוס הוא מכיר. כלומר, כאשר הוא רואה את האבוס מלא שעורים ואוכל משם,

בית המקדש- פיסת גן עדן שופן, המלחין הפולני הגדול, היה פטריוט פולני גדול לא פחות. בזמנו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא יכול היה לשאת זאת. לא יכול היה לסבול את הכיבוש, לראות את הדגל הרוסי המתנוסס מעל ארמון המושל, את החיילים הרוסים הגודשים את הרחובות, את הטפסים הרשמיים

קבלת שבת- קבלת פני שכינה השבת הינה אישיות שיש לקבלה באופן הראוי ולא מצווה בעלמא יש עניין גדול בקבלת וליווי שבת. אין שום חג, יום טוב או זמן קודש אחר שיש לקבל פניו. יש מצוות תפילין, פסח, סוכות אבל שבת היא לא רק מצווה, היא אישיות. רק בשבת קודש מצווה

דברים היוצאים מן הלב בשבת שעברה, ש"ק פרשת "ראה" הכריז החזן על הגעתו של חודש אלול. אילו ידענו כמה עלינו לפחד מחודש אלול… אנשים שחלו, שירדו מנכסיהם, שהתאלמנו, שהתגרשו- לו היו יודעים בר"ח אלול שעבר שיעברו מה שעוברים- היו נותנים לר"ה לעבור כך? הצרה היא- שאנו בטוחים ש"לנו זה לא

לשבות שבי במשך דורות רבים הייתה יפן סגורה ומסוגרת. שרשרת איים שמרו בקנאות על בדידותם. הקיסר שלט, הסמוראים הטילו את חיתתם, והיפנים עמלו בשדות האורז הדלים בחריצותם הנודעת. גם כאשר הקדמה הגיעה אליהם, שמרו היפנים על בדלנותם והשקיעו כל משאביהם בטיפוח צבאם. הם נכנסו להרפתקה הגדולה של מלחמת העולם השנייה,

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כ"ח, י') בגמרא מסכת ברכות (דף ו) דרשו חז"ל: "מנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש". פעם אחת נסע הגאון רבי

שנהיה, לפחות, בכיוון הנכון! מעשה במלך גדול, רם ונישא, שהרחיב את גבולות ממלכתו עד איי הים, ומצא שם מכרות זהב לרוב ומרבצי יהלומים לאין שיעור. היו בני האיים גודשים את צי אניותיו באוצרותיהם, באבנים יקרות ופנינים מרהיבות ומטילי זהב טהור, ועושרו של המלך גדל למעלה ראש. יכול היה לוותר על

פרשת האזינו / ראש השנה זהירות, מצלמים! אנו עומדים על סף יום הדין, אשר בו עוברים כולם בסך כבני מרון, עומדים למשפט על העבר ודינם נחתך לעתיד. כל אשר יקרה בשנה הבאה נקצב ונגזר בראש השנה: אושר, פרנסה, משפחה, נחת, הכל! "דע מה למעלה ממך", אמרו חז"ל. "עין רואה, ואוזן