פרשת וארא

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת
"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" (ו', ב')
בפס' זה מלמדנו הקב"ה, ישתבח שמו, הנהגה חשובה מאוד בחינוך ילדים.
ונקדים להסביר מס' דברים ע"מ שנבין:
הלשון "וידבר"- היא לשון קשה
הלשון "ויאמר"- לשון רכה
השם "אלוקים" מורה על מידת הדין
השם "הויה" מורה על מידת הרחמים
לאחר שמשה מטיח דברים כלפי שמיא: "וישב משה אל ה' ויאמר אליו למה הרעותה לעם הזה וכו'…"
מיד גוער בו הקב"ה "וידבר אלוקים"- לשון קשה ובמידת דין, אך תכף ומיד הופך דבריו ל"ויאמר אליו אני ה'"- שזוהי אמירה רכה ובמידת הרחמים.
ומדוע משתמש הקב"ה בשתי לשונות אלו בדברו עם משה? אלא כאן מלמדנו הקב"ה כיצד על המורה המחנך לנהוג בתלמידיו: יש לעיתים ותלמיד מתחצף או עושה מעשה שלא יעשה, אכן חלה חובה על המחנך להעמידו בחומרה על טעותו ולהראות כלפיו פנים זועפות כדוגמת "וידבר אלוקים". אך בד בבד אל לו למחנך לשכוח את המשך הפסוק: "ויאמר… ה'" וכשרואה שתלמידו עומד משתומם ומפחד מכעסו (קלט את המסר ומביע חרטה) מיד עליו לשדלו בדברים רכים ולהשיב נפשו כדי שלא יברח ויסור ח"ו מדרך הישר וירגיש שרבו מוציא עליו את זעמו. אלא על המחנך לתת בלב תלמידו את ההרגשה שכל המטרה היא לחינוך בלבד ולא מתוך מטרה לפרוק כעסים. והדברים ידועים והחכם ישים אל ליבו.
אל תהיה הבן של…
"וארא אל האבות"
ידועים הדברים שכאשר לאדם יש אב או סב גדולים סומך הוא עליהם ואינו מתאמץ ככל יכולתו שהרי יש לו "על מי להישען". לא כן אבותינו הקדושים, ע"ה, אשר רצו להיות אב כל אחד מכוח עצמו ולא הבן של, או הנכד של. וכמו שאנו אומרים בתפילה: "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב". כל אחד מהם בא בזכות עצמו.
ומעניין לעניין באותו עניין. ידוע הסיפור על המגיד הגדול ממזריטש אשר בהיותו בן חמש, עלה בית אביו באש והיתה אימו בצער גדול.
אמר הילד לאימו: אמי, מדוע את בצער כה גדול וכי אם נשרף הבית צריכים כ"כ להצטער?
ענתה לו אימו: לא בני, לא על הבית אני בוכיה אלא על כתב היוחסין שלנו אשר עולה היה עד ר' יוחנן הסנדלר ואשר נשרף בתוך הבית אני כואבת.
אם כן, השיב לה הילד, יתחיל הייחוס ממני!
אלה האבות האמיתיים ומי יתן ונזכה להגיע לדרגתם, אמן!
לא באנו להרשים אותך
אהרון ומשה באים אל פרעה, הופכים את המטה לנחש ולאחר שהחרטומים הופכים אף הם את מטותיהם לנחשים בולע אותם מטה אהרון ולא נודע כי באו אל קרבו ואותו מטה נשאר באותו גודל וכאילו לא ארע דבר. מה פשר הדברים? וכי להפחיד את פרעה או חרטומיו עשו כן והרי מצרים של אותם ימים היתה ארץ מלאה כישופים והרי ידוע וברור שלא יתרגשו ממעשה זה כלל?
וודאי אין אנו חושדים במשה ואהרון שעשו מה שעשו באופן פשטני ומה אם כן פשר מעשיהם?
אלא כך הם פני הדברים:
ידוע שכבר בברית בין הבתרים אשר כרת הקב"ה עם אברהם אבינו, ע"ה, הבטיח לו שעתידים בניו להשתעבד במצרים כמו שנאמר: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה…" וא"כ מה רוצים בכלל מפרעה והרי מקיים הוא אחר רצון הבורא?
אלא הטענה כלפי פרעה היתה כזו: אתה פרעה אכן קבלת את הרשות לענות את בנ"י. קיבלת את המקל בו היית אמור לענות אותם. וידוע שכאשר אוחז אדם בידו במקל יש לו שליטה עליו ויכול להכות בו חלש או חזק אך לא להרוג. אך אתה במקום לעשות כן הפכת את המקל אשר אינו הורג למשהו שהורג כדוגמת הנחש והרגת בכל יום 300 תינוקות יהודים כדי למלא אמבטיה בדמם (כך יעצו לו רופאיו כדי להרפא מהצרעת שהיתה לו). וכן כל מי שלא סיים עבודתו טמנת את בנו בחומה וכן כל בן הילוד היאורה תשליכוהו…
ולכן בא המקל הזה לרמז לך על מעשיך א. הפכת אותו לנחש, דהיינו ממקל שלא הורג לנחש הורג זהו הרמז הראשון על המעשים הרעים שעשית. ב. זה שהמקל בלע את כל המקלות בא לרמז לך על מה שמגיע לך דהיינו העונשים הכבדים שעתידים לבוא עליך, מכות כה גדולות וכואבות כאלה אשר מרוב עוצמתן כל מה שעשית לבנ"י עד כה יראה כאין וכאפס לעומתן. כדוגמת "ולא נודע כי באו אל קרבו" ומרוב עוצמת המכות ישכח סבלם של בנ"י ולא יזכר עוד. וכל מה שיזכרו יהיו אותן המכות אשר יבואו עליך!
אין כאן אחיזת עיניים
"כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת" (ז', ט')
אומר המדרש: פרעה כהוגן שאל.
וקשה: א. מה פשר הלשון תנו לכם? תנו לי היה לו לומר שהרי באים הם להרשים אותו- את פרעה?
ב. ועוד קשה דברי המדרש שאומר שאומר: פרעה כהוגן שאל- מה כהוגן פה?
ונשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
מבואר במדרש שפרעה חיפש בספריו ועבר על כל שמות העבודה זרה ולא מצא את שם ה', לכן כעס ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי…."
על זה ענה לו משה: מה לכהן בבית הקברות?
דהיינו, גם לא תמצא אותו בספריך משום שכל העבודות הזרות מתות הם ולהבדיל אלף אלפי הבדלות אלוקינו אלוקים חיים הוא מלך חי וקיים!
וזה שהמדרש אומר: פרעה כהוגן שאל ברור כעת. כהוגן שאל משום שכל המופתים בהם היה רגיל פרעה אחיזת עיניים הם ואין הם מרגשים כלל ועיקר את העושה אותם אלא רק את הצופה בהם ואם טוענים אתם (משה ואהרון) שה' אלוקיכם הוא האלוקים א"כ תנו לכם מופת. דהיינו תנו מופת כזה שנעשה כולו ע"י כוח עליון ולא ע"י אחיזת עיניים שבו גם המבצע את המופת וגם הצופה בו מתפעלים שניהם!
אשרי המאמין
אין אמונה לא אכנע
"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים ואשר לא שם ליבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה" (ט', כ'- כ"א)
מי ששקוע במ"ט שערי טומאה קשה עליו האמונה אפילו היא מוחשית ולכן לא פלא שגם בדורנו נתקלים אנו באנשים אשר רואים בחוש את הקב"ה על כל צעד ושעל בחייהם ועדיין בועטים הם, ח"ו, בה' יתברך וכופרים בטובתו. ונוכיח הדברים מפרשתנו- רואים אנו שלמרות שהמצרים כבר ראו במו עיניהם וחשו על בשרם כבר שש מכות עדין עומדים היו בעקשנותם (במריים) ובמכה השביעית (ברד) בה הוזהרו להכניס את צאנם עדין היו ביניהם כאלה אשר לא שתו ליבם והשאירו צאנם ובקרם בחוץ.
מכאן נמצאנו למדים עד כמה קשה להאמין, ואשרי המאמין!
זה אין לו לב!
יש אנשים עם לב של אבן…
"ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה"
ידוע שהכבד ככל שצולים אותו יותר כל הולך ומתקשה. והפסוק אומר כבד לב פרעה. דהיינו, ככל שיותר מענים ומכים את פרעה ליבו מתקשה יותר כאותו כבד. והדברים יובנו ע"י משל.
האריה והשועל הלכו להם בדרך והגיעו לגשר אחד עליו ממונה היה החמור כמוכס והנה כשרצו לחצות את הגשר דרש מהם החמור מכס אמר לו השועל: חמור, חמור כיצד מעז אתה לבקש מכס מהאריה וכי אינך יודע שהוא מלך החיות?
והחמור מתעקש: לא יעבור עד אשר ישלם מכס!
כעס האריה מאוד וטרף לאותו חמור.
אחר שהרגו פנה לשועל ואמר לו: הכן לי את החמור לסעודה!
השועל עשה כמצוותו וניתח את החמור אברים אברים בצורה מסודרת, וכשהגיע ללב נטלו ואכלו, כשבא האריה לסעוד את ליבו שאל את השועל: איה ליבו של חמור זה?
אמר לו השועל: אדוני המלך, אם היה לו לב היה מבקש מכס מהמלך? זה אין לו לב!!!
כך פרעה. אם היה לו לב לא היה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו"- כנראה לב לא היה לו – כבד היה לו.
קשוט עצמך תחילה
"הן בנ"י לא ישמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים"
מה הקל וחומר לכאורה?
והרי בנ"י לא שמעו מחמת קושי השעבוד ומה הוכחה יש בכך שגם פרעה לא ישמע? וכי קשה על פרעה השעבוד? ומדוע אם כן תולה משה החיסרון בעצמו ("ואני ערל שפתיים")?
אלא שבא משה ללמדנו, שאל יחפש אדם אשמים בחוסר הצלחתו ולעולם יתלה קודם החיסרון בעצמו. דהיינו יבדוק קודם את עצמו היטב וישתדל לראות מעלת חבריו ולא חסרונם. כדוגמת מחנך אשר יכול להאשים את תלמידיו בחוסר הצלחתו ולטעון: ההוא שובב וההוא לא מפסיק לדבר והכיתה קשה וכו'…
לא כן המחנך האמיתי תולה החיסרון קודם בעצמו וברגע שאדם מאשים את עצמו אחרים רואים זאת ורואים אף הם חסרונם ומקבלים על עצמם להשתפר וכדומה… וכמו שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך…"
ופירוש הדברים: אל תוכיח אדם ותאמר לו אתה לץ כי זה יביאו לידי שנאה, הוא ישנא אותך. שהרי אף אחד לא אוהב לשמוע על עצמו דברים שליליים. אלא אם מחפש אתה לשנות עשה כדברי החכם מכל אדם: "הוכח לחכם"- תאמר לו ראה כמה אתה חכם ולא ראוי לך לעשות כן- "ויאהבך" והדברים ברורים!
"כוחה של השפעה"
"קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ו', ט')
מה בא מעשה הפיכת המטה לנחש ללמד את פרעה והרי וודאי לא בא משה להפחידו שהרי פרעה אף הוא יכול לעשות כן. ודומה הדבר לאדם המנסה להבריח יונים באורז? או למכור קרח לאסקימוסים?
וכדברי המדרש שכאשר הפך אהרון את המטה לנחש מיד: "ויקרא פרעה לחכמיו ולמכשפים".
באותה שעה התחיל פרעה לצחוק עליהם אמר להם: כך אותותיו של אלוקיכם?
בנוהג שבעולם בני אדם מוליכים פרקמטיא שלהם למקום שצריכים לה, כלום מביאים דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם?
מיד שלח והביא תינוקות מבית ספרם, ועשו אף הם כך, וקרא גם לאשתו ועשתה כך, אמרו: "יוחני וממרא" (שני מכשפים) למשה: תבן אתה מכניס לעפריים (עיר שהייתה עשירה בתבן)? (מדרש רבה)
והשאלה הנשאלת: מה באמת רצה משה ללמד את פרעה במעשה זה?
תשובה: במעשה זה הסביר משה לפרעה בצורה מוחשית על השפעת הסביבה בא האדם שרוי. שאם הסביבה טובה הדבר משפיע לטובה ואם ח"ו להיפך הדבר משפיע לרעה. וכדוגמת המטה אשר אפילו שחקוק היה בו שם המפורש ואשר על ידו נתרחשו ניסים גדולים ומופלאים ביותר. אפילו הוא נהפך לנחש בבואו לפני פרעה (סביבה שלילית משפיעה) ולעומת זאת ההיפך הגמור מתרחש כאשר אותו מטה נמצא בידיים טובות, בידי משה והופך ל"מטה אלוקים".
כך ישראל כל עוד הם במצרים (סביבה רעה) יהיו שפלים עד עפר. אך לכשיצאו ממנה ויקבלו עליהם את התורה (סביבה טובה) יהיו "אור לגויים"!

נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לרפואת אייל בן יפה הי"ו
לעילוי נשמת:

עובדיה בן מנקושה

נזימה בת שרה

אברהם (אלברט) בן מסעודה

מרים קלמנטין בת רחל

גבריאל בן לטיפה (יהודית)

שמעון בן פרחה

ולעילוי נשמת סבתנו היקרה אסתר בת פרחה שנפטרה בי"ב כסלו תש"ע

לעילוי נשמת רונן בן רבקה ז"ל- בנו של חברי היקר