בית המקדש- פיסת גן עדן
שופן, המלחין הפולני הגדול, היה פטריוט פולני גדול לא פחות. בזמנו כבשו הרוסים את ארץ מולדתו. הוא לא יכול היה לשאת זאת. לא יכול היה לסבול את הכיבוש, לראות את הדגל הרוסי המתנוסס מעל ארמון המושל, את החיילים הרוסים הגודשים את הרחובות, את הטפסים הרשמיים בשפה הרוסית, ומעל לכול- את אדישות התושבים לכל עניין הכיבוש, את השאננות וההשלמה. קם והצטרף אל הגולים מארצו- האצילים וראשי הצבא, שחלמו על זמנים טובים יותר, כאשר העצמאות תושב. עד מהרה הוברר לו שנותר החולם היחידי. הוא ראה את הגולים חיים חיי הווה, מתענגים על מנעמיו. העובדה שהזכיר תמיד את המולדת, הייתה להם לזרא… "אבדה תקוותך, פולין", אמר בכאב. ערב אחד פסע ברחוב, עבר ליד בניין בית הכנסת היהודי שהיה שרוי באפילה, והנה שמע קולות בכי בוקעים ממנו. ליבו ניתר בבהלה. מי זה בוכה בבניין החשוך? ניגש אל החלונות וראה שהעלטה אינה מושלמת. זיק חיוור של אור הבליח, ולאורו נראו צלליותיהם של המוני אנשים, כולם יושבים שפופים לארץ. נר יחיד דלק, נלחם לבדו בחשיכה. נתון בידו של איש שיבה, שישב לארץ כעמיתיו. בידיו אחז מגילה וקרא בה בניגון עצוב, בקול רוטט, רווי יגון. ניגון שנקטע באנחות ואנקות שבקעו מן הקהל. שופן לא הבין את הנאמר, אבל המחזה הפעים אותו. מראה בני הקהילה היהודית היושבים לארץ בחשיכה והניגון הנוגה ריגשוהו עד דמעות. לא ידע כמה זמן עבר עליו בהתבוננות זו. הקשיש סיים את קריאתו, והקהל פרץ בקינה קולנית, נרגשת. לאחר דקות ארוכות הסתיים המעמד. הקהל קם על רגליו והחל נוהר החוצה. שופן שם לב לכך, האנשים יחפים. רק גרביים לרגליהם… פנה אל אחד מהם, ושאלו: "מה זה היה, מה ההתכנסות הזו בחושך"?
הלה הביט לעברו בעיניים עצובות, אדומות מדמעות: "בית המקדש שלנו חרב, גלינו מארצנו", ענה בכאב.
שופן תמה. לא ידע שנותרה ליהודים כברת ארץ משלהם, לא שמע שלחמו נגדה. "איפה, מתי זה אירע?" שאל
"בארץ הקודש. לפני כאלף ושבע מאות שנה", נענה, "ביום זה- יום תשעה באב!"
פיו של שופן נפער בתדהמה. כשהדיבור שב אליו, אמר: "מובטחני בעם זה, שישוב לארצו! עם שלא שכח את חורבן ביתו במשך אלף ושבע מאות שנה, מובטח לו שישוב אליו! יש לפולנים ממי ללמוד, כיצד להתאבל על מולדת שאבדה!"
זה הסיפור. זהו תשעה באב בעיניו של פולני.
"שמחנו כימות עיניתנו"
היה זה בפורים, כטוב לב בני העיר ביין. בגילופין היו, לולא כן לא היו עושים מה שעשו. הנותן עיניו בכוס, אמרו חז"ל, כל העולם דומה בעיניו כמישור. הכל בהישג ידו. רק דבר אחד העכיר את השמחה: הידיעה שמחר יום חול. שישבו לשגרה. ראו בכך עוול משווע. והואיל והעולם דמה בעיניהם כמישור, החליטו לתקן את המעוות. נכנסו בכנופיה לחדרו של הרב. "הרב", טענו, "מפני מה ראש השנה יומיים ופורים יום אחד- מפני מה סוכות שמונה ופורים אך יום אחד!" יותן להם שבוע לחוג בו את פורים, ותהא השתיה כדת!
"שבועיים", הציע מישהו.
"שלושה" הרחיק אחר לכת…
הרב הביט בהם בחוסר אונים, לך תדון עם שיכורים.
"שימעו נא", אמר, "פורים תקנה קדומה היא, למעלה מאלפיים שנה"…
אבל הם בשלהם: תקנת חכמים היא, יתקן להם הרב תקנה משלימה, יכפיל וישלש…
היין הלם בהם, והם הלמו בשולחן. עמדו בפני איבוד הרסן, השתלחות חסרת בקרה. מוכנים היו להכריח את הרב לעשות גם מחר כדת היום, לקרוא במגילה ולהתבשם עד דלא ידע…
מה עושים? חכם היה הרב, ומצא מוצא.
"כרצונכם, רבותי", נענה, ושבחים הורעפו עליו מכל עבר. ידוע ידעו שהיכולת בידו. צריך היה רק לרצות להגשימה.
"אז כמה, יום נוסף? שבוע? שמונה ימים, כסוכות? ואולי שבועיים, וחדש?"
"כמה שתרצו", אמר הרב, וקצר תרועות ממושכות.
"אבל", מיהר לומר, "יש תנאי בדבר". שקט השתרר, חיכו לשמוע. "דעו לכם", אמר הרב, "שכל הדברים שבעולם נבראו זה לעומת זה. אור וחושך, קור וחום, מצוות ועבירות, קדושה וטומאה. גם לפורים יש את הצד שכנגדו: פורים מצד זה, ותשעה באב מצד זה. וכשם שנכנס אדר מרבין בשמחה, כך משנכנס אב ממעטין בשמחה. כאן קוראים במגילת אסתר, ושם במגילת איכה. כאן משלוח מנות איש לרעהו ושם אין אדם שואל בשלום חבירו. ממש, זה לעומת זה… ועל כן, מבינים אתם אם ברצונכם להרחיב את הפורים, אין מניעה. רק זאת, שתצטרכו כנגדו להרחיב את צום תשעה באב. יומיים פורים- יומיים תשעה באב. שבוע פורים, שבוע תשעה באב. כמה שתרצו, אף כל החודש כולו. שימעו מה הצעתי: צאו לחדר הסמוך, והוועצו ביניכם לבין עצמכם. כל החלטה שתגיעו אליה, תתקבל!"
נדחפו לצאת, ובחפזונם שכחו לסגור את הדלת. הרב שמעם מתווכחים בלהט. זה אומר בכה וזה אומר בכה, לבסוף שבו והתייצבו: "הרב", הודיעו, "החלטנו לשמר את המצב הקיים, די לנו ביום אחד של פורים, ובלבד שתשעה באב יישאר אף הוא יום אחד"…
חכמתו של הרב הצילה איפוא את המצב. אבל בעיקרון נכונים דבריו: זה לעומת זה עשה אלוקים, ואין צורך להגיע לפורים מול תשעה באב, אלא להתכונן בתשעה באב עצמו. במאמר הגמרא המובא בשולחן ערוך "כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בשמחת ירושלים. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".
ואנו מבקשים: "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה" זה לעומת זה, שמחה תחת הצער, פאר תחת האפר. "תחת היותך עזובה ושנואה ואין עובר, ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור", במהרה בימנו אמן!
כתוב בפרשה "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אבל איך תהיה ניכרת לעיני העמים הלא אין להם מגע בתורה. וגם איך ידעו הגויים שרק ישראל הם עם חכם ונבון? הלא גם הם יש להם ספרי חכמה הרבה? אלא ידוע שתורתינו הקדושה הגם שהיא חמישה חומשי תורה אשר ישא אותם האדם בחיקו, אבל היא רחבה מיני ים, שכל קוץ וקוץ גנוז בה תלי תלים. וגם שתמצא בה סיפור מעשים ותולדות בני אדם בכל אלה רמזו עניינים יקרים גדולים עד אין חקר. למשל פסוק "ותמנע היתה פלגש" שהוא חמש תיבות רמוז בו דברים עמוקים. וגם פסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" רמוזים בה סודות עמוקים. ופרשת בלעם שהיא דף וחצי בתורה אמר רבינו האר"י ז"ל לתלמידיו שלא יספיק להם שמונים שנה כדי ללמדם מה שרמזו בפרשה זו. ויש כמה הלכות שנרמזו בתורה אלא ביתרון אות או בחסרון אות, וי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם רבו פרטיהם עד אין מספר. באופן שדברי תורתנו הקדושה הם מילים קצרים, שאפילו חכמות חיצוניות בדברים גשמיים נרמזו בתורה, כמו שאמר בן בג בג "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". וכמו שכתוב במדרש שפילוסוף אחד רצה לדעת נחש לכמה מוליד. וטרח שבע שנים עד שידע שעיבורו הוא שבע שנים. וכששאל דבר זה מן החכמים השיב לו ר' יהושע תיכף ומיד שעיבור נחש שבע שנים. ושאל הפילוסוף את ר' יהושע מנין לך? אמר לו מן התורה והביא לו ראיה מן התורה. התחיל הפילוסוף מכה ראשו בקיר מרוב צער ואמר כל מה שעמלתי בשבע שנים בא זה והושיט לי זה בקנה אחד. וזה שאמר בן בג בג דכולא בה. וכל זה נמצא רק בתורתנו הקדושה. אבל אומות העולם ספרי חכמות שבידם הם מספרים דברים גלויים כמו שהן ואין בתוכם דברים ועניינים שונים, כי בתורתנו הקדושה כל תיבה ותיבה היא אוצר עצום ורב. ועל זה יודו חכמי האומות ביתרון תורתנו הקדושה על ספרי החוכמות שלהם. ועל כן אמר הכתוב "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" המתעסקים בתורה ויש להם חכמה ובינה הם יכולים לפתוח אוצרות התורה.
מתוך הספר "בן איש חי"
"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (ד', ו')
במדינת תוניס חיו שני שכנים ערביים, אשר מצאו את פרנסתם מעבודה בשדה. קרקעותיהם היו סמוכות, וביניהם הבדילה שורת עצי פרי.
פעם נסע אחד מהם לארץ אחרת, וכאשר חזר, גילה כי בזמן שנעדר מביתו, עקר שכנו את עצי הפרי המסמנים את הגבול בין השדות, ואף גזל מאדמתו שטח ניכר.
תבע הערבי את שכנו למשפט אצל שופט המחוז, אולם השופט לא ידע כיצד לשפוט ביניהם, לפיכך העביר את דינם לשופט גדול ממנו, אולם גם שופט זה לא ידע כיצד לדון ולפסוק, כך עלה דינם עד שהגיע הדבר אל המלך.
הזמין המלך את שני השכנים, ואלה מיהרו ובאו לפניו ושטחו את טענותיהם בפניו, ולמרבה המבוכה… גם המלך בכבודו ובעצמו לא ידע כיצד להכריע את דינם.
בצר לו, הזמין המלך אליו את הגאון רבי יצחק טייב, מגדולי רבני תוניס, אשר נודע כגאון אדיר.
שמע הרב את טענות השכנים, ולאחר מכן פנה אל הערבי הנגזל ושאל: אמור נא לי האם יש בביתך פרדה?
כן, אדוני הרב, ענה הערבי.
אם כן- אמר הרב- בא עמי לביתך.
כאשר הגיעו לביתו, לקח רבי יצחק את הפרדה, ויצא עמה לשדה. כידוע, הפרדה אינה נכנסת לשדה שאין היא מכירה…
רצה הפרדה ברחבי השדה עד שנעצרה.
חפור כאן אמר הרב לערבי- בטוח אני שתמצא במקום זה הוכחה לטענותיך.
חפרו הערבי ובני ביתו, והנה גילו בקרקע את שרידי השורשים של עצי הפרי העקורים.
כאן היה הגבול- אמר הרב- וזאת ההוכחה לצדקת דבריך.
נתפרסם הדבר ברחבי המדינה והודו כולם בחכמתו של הרב היהודי.
מתוך הספר "וקראת לשבת עונג"
סיפורים
מעשה שהיה בזמן רבינו אליהו מזרחי זצ"ל, שהמלך חנה עם פמלייתו על גדת הנהר ומעברו השני היו גדודי אויב וארבה הסכנה. ביקשה המלכה לעבור לגדה השניה, ולסייר בה. אמר לה המלך: "אל נא, אורבת שם סכנה, ואם תפלי בשבי יוכלו לאלצני לוויתורים מפליגים".
לא היטתה אוזנה, והחליטה לערוך שם ביקור קצר. הקפיד המלך אמר: "אם תעברי את הנהר הזה- הריני מבטיח לגרשך!"
הקשתה ליבה, ועברה את הנהר. חייב היה המלך למלא הבטחתו ולגרשה. אבל היא ביקשה סליחתו, והוא ניחם על דבריו. שאל את יועציו וחכמיו אם יש היתר לנדרו, ולא מצאו. אמרו: "לך אל רב היהודים, אולי ימצא פתח בחכמתו".
שאל את פי רבינו הרא"ם, ואמר לו: "הנדר לא חל".
שאל: "מדוע, הן נשבעתי לגרשה אם תעבור את הנהר!"
אמר לו: "לא אמרת אלא "את הנהר הזה", וכשעברה אותו היו בו מים אחרים"…
ואמר הגאון רבי יצחק כורך: גם משה רבינו ביקש להאחז בנימוק דומה. שה' אמר אליו "לא תעבור את הירדן הזה"- ועתה זהו ירדן אחר, כי מימיו התחלפו…
וענהו הקדוש ברוך הוא, שעצה זו מועילה לבני אדם, שאין המים ברשותם, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות. אבל לפני הבורא יתברך הכל גלוי וידוע, ומי הירדן שהיו ושיהיו כולם שלו, ושבועתו חלה על מי הירדן כולם!…
הגאון הקדוש רבי יהודה בן מוייאל זצ"ל
הגאון הקדוש רבי יהודה בן מוייאל זצ"ל, רבה של קהילת מוגאדור שבמרוקו, חריף ובקי היה בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר. והואיל ו"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" והחכמות כולן מצויות בתורה הקדושה, שלט בכל חכמה ומדע.
קונסול לונדון במוגאדור, יהודי בשם לומברוזו, שלח את בניו ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה של לונדון. שנים רבות למדו והשתלמו, ושבו לעירם מוכתרים בתעודות ותארים.
אמר להם אביהם: "עתה, אערוך לכם בחינה".
צחקו ואמרו: מה לך ולמתמטיקה?"
נטלם והביאם לפני רבי יהודה, רב העיר. אמר לו: "בבקשה, יבחן רבינו את בני בחכמת החשבון".
חייכו הבנים: מה לו לרב העטוף בגלימתו ומסוגר בד' אמות של הלכה, ולמתמטיקה? נטל הרב דף, כתב עליו תרגיל מתמטי סבוך, וביקשם לפתרו. אימצו השניים את מוחם, ונילאו. שירטט לפניהם תרגיל שני, קל יותר. ניסו, התקדמו, הסתבכו והתיאשו. כתב תרגיל שלישי, קל עוד יותר. נועצו יחדיו, והצליחו לפתור. נטל רבי יהודה את הקולמוס, ופתר לפניהם בכהרף עין את שני התרגילים הקודמים…
השתאו התלמידים, וקראו: "כדי להגיע לרמה זו, יהיה עלינו ללמוד ארבע שנים נוספות!"
אמר להם הרב: "בואו ותלמדו ארבע שנים גמרא, ותדעו גם אתם לפתור…"
מתוך הספר "מעין השבוע"
"כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם" (ד' ל"א)
אישה המתגוררת כיום בשכונת "בית ישראל" בירושלים משמשת כדוגמא מופתית לעשיית חסד, עד שמחנכות בית יעקב מביאות את חניכותיהן שתטולנה דוגמא כיצד אישה אחת מסוגלת לפעול ולהפעיל כל כך הרבה מעשי חסד.
סיפורה של אישה זו כרוך בנס רפואי מדהים שאירע לה לפני שנים רבות. האשה לקתה במחלה ממארת, סיפר הרב חזקיהו מישק ובסקי, ובהיותה בבית החולים, מוטלת על ערש דוי, כאשר הרופאים אומרים לה שזמנה קצר ביותר, פרצה האשה בבכי מר ופנתה לקב"ה במלים אלה:
"רבונו של עולם, למי זה יועיל אם אשכב בקבר? הרי לך לא תהיה מזה תועלת כי אז אפסיק לעשות מצוות, ובוודאי שאני לא הרוויח מכך.
אני מבטיחה לך, אבי שבשמים, שאם תוציא אותי מכאן בריאה ושלמה, אקדיש את כל- כולי לקדש את שמך המיוחד ברבים ולגמול חסד עם הבריות".
החולה בכתה ובכתה ללא הפוגה, ולתדהמת הרופאים תוך זמן קצר יצאה מבית החולים בריאה ושלמה. מיד לאחר מכן קיימה את נדרה ופתחה בפעילות עניפה של חסד חובקת זרועות עולם.
יש במעשה זה לעודד רבים מאחינו בני ישראל הזקוקים לרפואה שלימה בתוך שאר כל חולי ישראל, שלא ניתנה לרופאים רשות לייאש ולהרפות ידים. מי שמשליך את יהבו על אביו שבשמים, יש לו תקווה.