סגולה לאריכות ימים
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"
בתחילת הפרשה נאמר: "ויחי יעקב" ואילו בהמשך לא נאמר יעקב אלא ישראל: "ויקרבו ימי ישראל למות".
והרי "ישראל"- לשון שררה ושלטון, ואילו "יעקב"- לשון עקב- סוף, כמו עקב הרגל שזהו סופו של הגוף.
ונשאלת השאלה: מדוע נקט דווקא לשון ישראל לקראת מותו, והרי אין שלטון ושררה ביום המוות?! והיה לו לכתוב הפוך "ויחי ישראל" ו"ויקרבו ימי יעקב למות"? שהרי יעקב מסמל עקב- סוף וזה יותר מתאים!
אלא ללמדנו באו חז"ל שכאשר אדם מתגאה בליבו לאמר לי ראש (אותיות ישראל), אני חשוב, אני ראש, אני ואני… אז- "ויקרבו ישראל למות"- בכך מקרב האדם את מותו, שהרי כידוע השררה מקברת את בעליה.
סוף טוב הכל טוב
פרוש נוסף ל"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"
מה פשר הלשון "ויחי" והרי 17 שנה שחי שם זה כלום לעומת ה-130 שנה שכבר חי?
אלא שכאשר ראה יעקב שבנו יוסף, למרות היותו "שולט בכל ארץ מצרים", דהיינו למרות שהיו לו ליוסף סיכויים רבים להתקלקל במצרים אשר הייתה מלאה טומאה וכו' שולט היה יוסף בכל תאוותיו ורצונותיו והתגבר על כל הרע אשר היה מצוי תחת ידו ולא חטא ולא נפל ברוחו, נדמה היה לו, ליעקב כאילו כל חייו חי בטוב למרות כל הצער שבאמת היה שרוי בו רוב ימיו.
וכמאמר האורח חיים הקדוש שכאשר בישרו ליעקב שיוסף בחיים נאמר "ויפוג ליבו" ומסביר האוה"ח הקדוש שבמקום לשמוח על בשורה זו שיוסף בנו בחיים חשש יעקב שמא יוסף התקלקל במצרים ואמר בליבו שאם כך הדבר עדיף שיוסף היה מת והדברים מבהילים…
וזה פשר הלשון "ויחי" שכאשר אבא רואה שבנו הולך בדרך התורה אזי למרות שאותו אב עבר צרות וייסורים רוב ימיו הכל מתגמד לנגד עיניו ומרגיש הוא שכל חייו חי חיי אושר ושלוה.
גימטריה
"ויחי" יוצא בגימטריה 34
"טוב" יוצא בגימטריה 17
יוצא אם כן ש"ויחי" שווה פעמים טוב.
רמז רמזה לנו התורה במילה זו (ויחי) שבשתי תקופות חיים היה טוב ליעקב אבינו ע"ה והם:
א. מיום לידת יוסף ועד למכירתו, בגיל 17 שנה.
ב. מיום פגישתו עם יוסף לאחר שנים רבות שלא ראהו ועד יום מותו- גם 17 שנה.
מידה כנגד מידה
ידוע המאמר המפורסם שאב יכול לגדל 10 בנים, אך 10 בנים לא יכולים לגדל אב אחד. לא כן אצל יוסף הצדיק שכנגד 17 שנה בהם גידל יעקב את יוסף, באו 17 שנה אשר בהם החזיק יוסף את אביו ודאג לכל מחסרו. מידה יפה כנגד מידה יפה. הלוואי על כולנו!
ביקור חולים
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה"
"ויתחזק ישראל וישב על המיטה"
ידוע מאמר חז"ל שכל המבקר את החולה בן גילו נוטל אחד משישים מחוליו.
ומהיכן למדו זאת חז"ל?
את התשובה לשאלה זו מוצאים אנו בפסוקים הנ"ל שיעקב אבינו עליו השלום חולה היה שנאמר: "הנה אביך חולה", "הנה" יוצא בגימטריה 60.
ומיד לאחר שבא יוסף לבקרו נאמר: "ויתחזק ישראל וישב על המטה"- "המטה" יוצא בגימטריה 59. מכאן רואים שיוסף נטל אחד משישים מחוליו של אביו וע"י כן התחזק יעקב וישב…
ועדיין נשאלת השאלה והרי יוסף לא היה בן גילו של יעקב אביו, אם כן כיצד נטל אחד משישים מחוליו?
אלא אומרים חז"ל "שבן גילו" הכוונה "בן מזלו" שכל מה שעבר על יעקב אבינו עבר גם על יוסף בנו.
"ויקרא בהם שמי ושם אבותי"
בברכה זו ברך יעקב את בני יוסף.
והרי לבני יוסף קראו אפרים ומנשה והם לא נקראו לא בשם יעקב ולא בשם אבותיו? אם כן מה פרוש "ויקרא בהם שמי ושם אבותי"?
אלא שכאשר הולכים הבנים בדרך שאינה טובה גורמים ע"י כך שאנשים ידברו על מי שגידלם: ראו בניו של פלוני איך מתנהגים, הם ממשפחה פלונית וכו' וע"י כך גורמים בזיון להוריהם וסביהם.
ולעומת זאת כאשר הולכים הבנים בדרך טובה הרי הוריהם וסביהם גאים בהם שהרי אנשים אומרים תראה את הבן של… הנכד של… ואז הם מוזכרים ע"י הנכד או הבן לטובה.
חסד אמיתי
"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מ"ז, כ"ט)
ונשאלת השאלה: מה הקשר בין אמת לחסד והרי אדם העושה חסד עושה זאת באמת?
אלא האדם מטבעו גם כשגומל חסד , החסד אינו מושלם לחלוטין שהרי לאדם יש, לעיתים, כוונות נסתרות (אינטרסים) שע"י אותו חסד שעשה יקבל תמורה או ישיג מטרה כלשהי וזהו אינו חסד אמיתי, מאה אחוז.
וכאן בפסוק זה מלמדנו יעקב אבינו מהו החסד האמיתי- חסד שעושה אדם עם הנפטר, שזהו חסד שאין עליו תמורה, שהרי הנפטר לא יוכל לעולם להשיב עליו.
זהו חסד אמיתי.
ומעניין לעניין באותו עניין אמת ראשי תיבות ארון, מיטה, תכריכים.
כוחו של הרגל
"ויעל יוסף לקבור את אביו וגו'" (נ', ז')
הגמרא במסכת סוטה מספרת שכאשר הגיעו השבטים עם מיטת אביהם למערת המכפלה, עיכב אותם עשו הרשע וטען שמערת המכפלה שייכת גם לו. וכאשר ענו לו שמכר את הבכורה ליעקב, טען שאכן זה נכון אך עדיין נשארה לו זכות של פשוט במערה. אמנם לא כבכור אך כפשוט… מפה לשם נמשך הוויכוח עד אשר שלחו את נפתלי שהיה קל רגליים להביא את שטר המכירה שיוכיח שמכר עשו כל חלקו במערה ליעקב.
היה שם חושים בן דן אשר היה כבד שמיעה ולא הבין מה קורה.
שאל אותם חושים: מאי האי? מה קורה פה, מדוע מתעכבת הקבורה? סיפרו לו שמחכים לנפתלי וכו'… אמר להם חושים וכי עד שנפתלי ילך ויחזור יהא סבא מוטל כך בביזיון? לקח מקל וכרת את ראשו של עשו. עד כאן הסיפור.
ונשאלת השאלה: מדוע מכל העומדים שם (השבטים וכל המלווים הרבים שהיו שם) דווקא חושים דאג לביזיון המת?
על כך השיב הג"ח שמואלביץ זצ"ל שמכאן מסיפור זה ניתן ללמוד על כוחו והשפעתו של ההרגל!
פעמים רבות קורה שאדם נתקל במצב מסוים אשר נוגד את רצונו ותפיסת עולמו. כתוצאה מכך מתקהים חושיו והא מוצא את עצמו מתרגל למצב ולא חש כלל שדבר זה נוגד את עקרונותיו.
כך קרה לשבטים אשר עמדו והתווכחו עם עשו. הם עונים לו והוא עונה להם והויכוח נמשך ונמשך ויעקב כל אותה עת מוטל היה בביזיון. וכל זה כתוצאה מהתרגלותם למצב זה.
לא כן חושים אשר חושיו לא היו מי יודע מה, שהרי כבד שמיעה היה ולא התרגל למצב, שהרי לא ידע כלל על הויכוח הנ"ל רק הוא שם לב למה שקורה באמת שסבו מוטל בביזיון ולכן בטרם ישתלט עליו ההרגל נטל מקל ושם קץ לביזיון.
מה לעשות כדי לזכות?
"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול"
פסוק זה מרמז על 2 דברים:
"מנוחה"- זו "תורה.
"ואת הארץ"- זוהי "ארץ ישראל".
והרוצה לזכות גם לתורה וגם לישוב ארץ ישראל, עליו לדעת מאמר חז"ל: שהתורה וארץ ישראל נקנים ע"י ייסורים וזה שאומר הפסוק: "ויט שכמו לסבול".
כלומר רק אם תטה שכמך לסבול ותקבל ייסורים באהבה אז תזכה ל"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה".
"ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני" (נ', י"ט)
אמר יוסף לאחיו אל לכם לחשוש ממני שמא אעשה לכם רע שהרי אתם עשיתם לי רעה כזו גדולה שממנה צמחה לי טובה כה גדולה עד אשר נהייתי למלך. ואף אני אם ארצה להרע לכם אצטרך להרע לכם רעה כזו, אשר ממנה תצמח לכם טובה גדולה ותהיו כולכם מלכים (מידה כנגד מידה) וזה אין בכוחי לעשות אלא רק בידי שמים ועל זה אמר- "התחת אלוקים אני"- כך הצליח לשכנע ולהרגיע את אחיו.
ונסביר הדבר עפ"י מעשה אמיתי שהיה:
בעת אשר נלחם נפוליאון קיסר צרפת ברוסים הגיע אל עיר אחת אשר הייתה מבוצרת מאוד. מה עשה? צר עליה והקיף את כולה בחיילותיו, אין יוצא ואין בא, עד אשר יכנעו לפניו. עברו חלפו ימים רבים ולא ניכר היה שייכנעו אליו והימים ימי החורף הרוסי הקשה. התחיל הקור והייאוש לכרסם בלב חייליו של נפוליאון וכמה מקציניו פנו אליו בדרישה, או שיתן פקודה לפרוץ את חומת העיר ולנסות לכובשה או שננטוש את המערכה ונשוב חזרה לצרפת, שהרי לשבת בתנאי מזג אויר קשים כאלה ולחכות באפס מעשה זה פשוט בלתי נסבל.
הקיסר ניסה בכל כוחו להרגיעם אך ללא הועיל, לבסוף עלה במוחו רעיון שהוא בכבודו ובעצמו יחד עם אחד מקציניו יתחפשו לכפריים ובחסות החשיכה יחדרו לעיר וירגלו אותה.
כך אכן עשו ובלילה חדרו פנימה. בבוקר נכנסו לאחד מבתי המרזח ישבו ע"י שולחן והזמינו שתיה. באותו בית מזרח היו במקרה מספר אנשי צבא אשר שתו לשכרה ותוך כדי שתיה שוחחו ביניהם על המצב הקשה השורר בעיר, שהאוכל הולך ונגמר ושהנשק לא משהו והתחמושת אזלה ולמעשה כבר לא נותרה ברירה כי אם להיכנע לנפוליאון.
דברים אלו חיממו ועודדו את לב הקיסר. והנה לפתע פתאום, הסתכל בהם חייל אחד רוסי, שביקר פעם בצרפת וזיהה את נפוליאון. ויאמר לחבריו הביטו נא בכפרי זה היושב שם, נשבע אני לכם שזהו נפוליאון בכבודו ובעצמו. דברים אלו הפחידו מאוד את הקיסר אשר ברגע קט יתפש על ידי אויביו המבקשים את נפשו. אך למזלו דברי החייל לא נתקבלו באזני חבריו ולעגו לו שטויות, היתכן שזה נפוליאון, לא הגיוני שהוא יעיז להיכנס לכאן ועוד בלבוש כזה וכו'.
קצין הצבא של נפוליאון אשר חשש שיגשו אליהם ויתחקרו אותם מה עשה כדי לטשטש את העקבות? פקד בקול רם על נפוליאון להגיש לו כוס שכר מאת המוזג. נפוליאון אשר הבין את כוונתו נגש בצורה רשלנית אל המוזג להביא משקה והחיילים מלווים אותו במבטיהם, ובהגישו את הכוס עשה תנועה רשלנית ושפך את הכוס על הקצין אשר מיד סטר לו על לחייו ואף העניק לו אגרוף הגון בפרצופו, הפילו ארצה והחל בועט בו עד שמרוב פחד מפני המכות קם נפוליון וברח החוצה והקצין קם כאילו לרדוף אחריו, אחרי ששילם למוזג את המגיע לו, ובצאתו עוד הספיק לשמוע את החיילים לועגים לחברם אשר זהה את נפוליאון, כי אם זה אכן היה נפוליון מי הוא זה אשר היה מעז להרים עליו יד ולהכותו כאחד הריקים והפוחזים.
והם בינתיים נמלטו מהמקום ובדרכים לא דרכים שבו למפקדתם, ויהי אך הגיעו אל המפקדה והקצין נפל לרגלי נפוליאון ויתחנן אליו שיסלח לו על פשעו אשר הרים יד על הקיסר, ועל אשר ביישו ברבים וכי עשה כל זה רק כדי להציל את הקיסר לבלתי נפול בידי אויביו.
ויאמר לו הקיסר: קום על רגליך! ויאמר אליו: אלמלי יכולתי להענישך ולהשיב לך מידה כנגד מידה, לתת לך מכות כאלה, אשר יצילוך ממוות ולהביאך לידי חיים טובים ולמנות אותך למלך הייתי עושה כך שהרי כך עשית לי ובזכות המכות והבושות שגרמת לי הצלתני ממוות והשבת אותי אל מלכותי, אך אין בידי לעשות כן ולהפוך אותך לנפוליאון.
ויצוו הקיסר להעלותו בדרגה ולתת לו מתנות רבות ויקרות, וכעבור ימים מספר כבש נפוליאון את העיר ונחל ניצחון מזהיר.
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה
ולעילוי נשמת סבתנו היקרה אסתר בת פרחה שנפטרה בי"ב כסלו תש"ע
לעילוי נשמת רונן בן רבקה ז"ל- בנו של חברי היקר