אמור מעט ועשה הרבה
"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (י"ח ,ה')
וקשה הרי היה לו לכתוב ויאמרו כן "נעשה" כאשר דברת, שהרי פשוט שאין צריכים לומר לו כן "תעשה" שהרי הוא הזמינם והתחנן אליהם שיבואו?
אלא בתחילה אמר להם אברהם רק "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו", וידעו המלאכים שדרכם של צדיקים לומר מעט ולעשות הרבה ובפרט אברהם אבינו איש החסד ובעל הכנסת אורחים גדול כמותו בודאי שרק דרך ענוה אומר פת לחם אבל בדעתו לטרוח יותר, ולא רצו המלאכים להטריחו מפני מחלתו, ולכן אמרו לו: כן "תעשה" כאשר דברת, דהיינו תעשה רק מה שאמרת פת לחם ותו לו ובכל זאת "ואל הבקר רץ אברהם וגו' ".
הרגל טוב- לא משנים!
"וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו' שלש סאים קמח וגו' ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב וגו'" (י"ח, ו' – ז')
ודרשו חכמינו ז"ל שלקח ג' בקר בשביל ג' לשונותיהם שזה מאכל מלכים.
וקשה והלא היה לו לאברהם בית הכנסת אורחים והיה מכניס כל עובר ושב ומסתמא לא לכל עובר ושב היה אברהם אבינו עליו השלום עושה את כל הכבוד הזה, שהרי אם כן לא היו מספיקין לו כל הצאן והבקר שבארצו, ועוד אם רגיל היה אברהם לעשות כן לכל עובר ושב למה פרסמו הכתוב דוקא במקרה זה שבאו שלושה אנשים ועשה להם כן, והלא לאלפי אנשים עושה הוא כך, אלא ודאי שרק להם עשה כן. וקשה: מה מצא בהם שעשה להם כך? ועוד קשה שעל פי חז"ל הרי נדמו לו כערבים וחשדם כעובדי ע"ז?
ונסביר הדברים על דרך מה שאמרו חז"ל: "יום שלישי למילתו היה, והוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטרח, ואם כן באותו יום ישב אברהם בפתח האוהל כחום היום וציפה מתי יבוא אורח. וכיון שלא ראה כי אם רק אלו, הבין אברהם שמסתמא לא יבוא עוד, כי אין דרך האנשים לצאת בחום כזה, טרח הרבה, ומה שרגיל לטרוח כל יום להרבה אורחים טרח באותו יום רק לשלושה אנשים כדי לא לבטל הרגלו שהיה רגיל לטרוח מידי יום, ושיער את אותה הכמות של בשר, קמח וסולת שמחלק הוא במשך כל יום לאורחים הרבים שנכנסים אצלו- ועמד וחילקה כאן בבת אחת.
אסור לשקר
"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי" (י"ח, ט"ו)
מותר "לשנות" מפני השלום
ישנו קושי גדול הרי מפני השלום מותר לשנות אך לא לשקר ממש, ואיך אמרה "לא צחקתי"?
ויש לומר שבאמת לא שיקרה, חס ושלום, אלא רק שינתה שהרי כתוב: "ותצחק שרה בקרבה", משמע שרק בליבה צחקה ולא בפיה, וכשאמרה לא צחקתי התכוונה בפי לא צחקתי רק בקרבי וכך היה באמת, אלא שינתה ונתנה שיבינו מדבריה שלא צחקה כלל ולא גילתה שבקרבה כן צחקה.
הענו האמיתי
"ואנוכי עפר ואפר" (י"ח, כ"ז)
עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל מצד שני (בעתיד) עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה.
ולעומת זאת האפר אין לו כל חשיבות מצד העתיד, שהרי איננו עשוי להצמיח דבר, אבל מצד שני יש לו חשיבות מצד העבר, שהרי היה תחילה חפץ או כלי מועיל.
אברהם אבינו, ע"ה, היה כ"כ שפל בעיני עצמו, מבלי שום מעלה, כדוגמת העפר ואפר גם יחד- כעפר מצד העבר וכאפר מצד העתיד.
לפיכך אמרו חכמינו שבגלל זה זכה ל"עפר סוטה" ול"אפר פרה אדומה"- מידה כנגד מידה כיון שהשפיל את עצמו…
כמו שמובא במדרש: "אמר הקב"ה: 'אתה אמרתה ואנוכי עפר ואפר, חייך, אני נותן לבניך שתי מצוות בהם: אפר פרה ועפר סוטה'".
ונשאלת השאלה: מדוע שתי מצוות אלו באות בגלל שאברהם אבינו אמר על עצמו שהוא "עפר ואפר"? מה הקשר בין הדברים?
ונסביר על פי משל:
אדם אחד ערך משתה לידידיו.
כנס אל חדר המשתה וראה, כי כל הקרואים יושבים במקומותיהם, לפי סדר חשיבותם.
אך לפתע הבחין לתדהמתו, כי החשוב שבכל הקרואים, הצדיק והחכם מכולם, בחר לו לשבת בסוף השולחן, בקרן-זוית ליד הפתח.
בעל הבית, בראותו זאת, הצטער מאוד וחשב:
צדיק וענו זה, מהראוי להושיבו בראש השולחן, שהרי הוא החשוב מכל הקרואים.
ומה אעשה כעת?
הפך בעל הבית את ה"יוצרות": התחיל מעביר את כל הקרואים החשובים לשבת ליד הצדיק.
נמצא עכשיו: היכן ראש השולחן? הווי אומר: היכן שהצדיק יושב.
נהנה בעל הבית מהסדר החדש וציוה לפתוח את המשתה.
הנמשל:
אברהם אבינו בהיותו כה ענו ושפל בעיניו אמר: "ואנוכי עפר ואפר".
הקב"ה חס על כבוד הצדיק, ומה עשה?- עשה מ"עפר ואפר" דבר חשוב מאוד! הפך אותם למצוות. וזה שכתוב:
חייך שאני נותן לבניך שתי מצוות בהם: "אפר" ו"עפר".
"אין תקציב"!
"וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו" (י"ח, ב')
מפרש רש"י: אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות… ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. נשאלת השאלה: אם אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, מדוע לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט?
הדבר יובן, בעזרת ה', בעזרת הסיפור הבא:
כאשר עלה הגאון, ר' שלמה קלוגר זצ"ל, על כיסא הרבנות בעירו נתכבד עוד ביום הראשון בסנדקאות. כשהגיע למקום הברית שמע, כי אבי הבן מוטל גוסס, רח"ל, ומנהג העיר היה שבמקרה כזה יש לעקב את הברית עד לאחר פטירת האב כדי לקרוא לילד בשם אביו. אולם ר' שלמה ציוה לאסוף מיד מנין יהודים ולמול את התינוק.
הדבר נעשה מיד ולאחר מכן, פלא פלאות, קם האב ממיטת חוליו והבריא לחלוטין. כל העיר רעשה וגעשה בקשר למופת זה. אותה שעה שאלו את ר' שלמה קלוגר זצ"ל מה עשית…?
ענה להם: למדתי לנהוג כך מתוך הרש"י שהזכרנו לעיל. שהרי מלאכים לא חסרים בשמים, כדי לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, אלא שזכותו של לוט לא היתה כה גדולה עד כדי כך שישלח מלאך מיוחד עבור הצלתו, לפיכך חייב היה הדבר להתרחש בדרך אגב, ע"י מלאך שכבר נשלח בין כה וכה לרפא את אברהם.
אף אני- אמר ר' שלמה קלוגר- חשבתי כך. מן הסתם הרי דנים עכשיו בשמים את אבי הילד ואפשר שאין בידו זכויות במידה מספקת כדי לשלוח במיוחד את אליהו ולהחיש לו רפואה שלמה, לכן ציוותי למול חיש מהר את הילד, שאז בודאי יבוא אליהו לברית, ודרך אגב יביא גם רפואה שלמה לאב החולה.
טעון שיפור
"ואקחה פת לחם וסעדו את לבכם אחר תעבורו" (י"ח, ה')
מספרים לנו חכמינו ז"ל, כי פעם שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא: אם האלוקים יצר את האדם עם עורלה, מדוע אתם כורתים אותה, וכי צריך אדם לשפר את מעשי הבורא?
השיב לו ר' עקיבא: הנה ברא האלוקים חיטים ושעורים, ואי אפשר לאכלן ולהנות מהן עד שהאדם דשן, טוחנן ואופה לחם, כך גם האדם טעון תיקון ע"י הסרת העורלה.
כסבור היה אברהם אבינו, שערביים אלו באו אליו כדי ללעוג לו, על אשר מל את עצמו ושינה את בריאתו של הבורא, כפי דבריו של טורנוסרופוס, לפיכך אמר להם: "ואקחה פת לחם"- אקח לכם ראיה והוכחה מפת-לחם, העשויה לסעוד את הלב רק לאחר שעושים מן החיטה לחם- "ואחר תעבורו"- ע"י כך תעבורו מן הדעה והמחשבה שנקטתם בה עד כה ותבינו את עניין המילה- שמוטל על האדם לתקן את הנברא (את עצמו).
הכרת הטוב
"וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו" (י"ח, ב')
אומר המדרש: אחד בא בדמות טעיא (סוחר מדברי) ואחד בא בדמות סדקי (סוחר תבואות) ואחד בדמות חובל (מנהיג ספינה). דרך העולם, שסוחר גדול המנהל עסקים גדולים ומעסיק במסחריו השונים כל מיני פקידים וסוכנים המתפרנסים על ידו, אם נופל למשכב, הרי המבקרים הראשונים הבאים לבקרו הם כמובן, האנשים הללו, שהרי הוא המפרנס אותם.
והנה חז"ל אמרו, כי כל העולם לא נברא אלא בזכותו של אברהם אבינו- "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" אל תקרי "בהבראם" אלא- באברהם.
והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש ים ושליש ישוב ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד. לפיכך באו עתה שלשת המלאכים הללו לבקרו שהרי בזכותו נבראו.
מלאך שליש המדבר בדמות "סוחר מדברי".
מלאך שליש הישוב בדמות "סוחר תבואות".
מלאך שליש הים בדמות "מנהיג ספינה".
מי אשם?
"ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן,
ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר
האף אמנם אלד ואני זקנתי". (י"ח, י"ב- י"ג)
התלונה למה צחקה שרה הופנתה אל אברהם, נשאלת השאלה: מדוע כלפיו, הרי היא זו שצחקה?
אלא שכאשר שרה צחקה הרי החיסרון הוא באברהם (האשמה תלויה בבעל), כאשר האישה אינה נוהגת כשורה- האשמה תלויה בבעל.
כמו שנאמר: "אשת חיל"- אם הבעל הוא "חיל" ממילא אשתו היא "אשת חיל" ואם לא אז…
"הצעקה 2"
"ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד" (י"ח, כ')
המילה "כי" לכאורה מיותרת! ואם כן ודאי ללמדנו באה שהרי בתורתנו הקדושה אין אפילו תג מיותר, קל וחומר מילה שלמה. אם כן מה באה המילה "כי" ללמדנו ומה פשר הכפילות "כי" שבפסוק "כי רבה" ו"כי כבדה" מה רב כל כך ומה כבד כל כך?
ונבין הדברים על פי הדמיון:
ישנם באנשים כמה סוגים:
ישנו אדם מפונק, רגיש, ויש כזה שכוח הסבל אצלו חזק יותר.
אדם שמעודו לא סבל מכאוב, כאשר יושב אצל רופא שיניים ומקים צעקות חזקות, אף אחד אינו מתפעל ממנו ומצעקותיו, שכן הכל יודעים שהלה מפונק גדול.
ואולם אדם שעבר צרות ויסורים גדולים, אדם כזה כאשר צועק הוא מרה מכאבים, אז כולם מרחמים עליו, כי יודעים שאכן צעקת אמת שומעים הם.
וכן גם לגבי ענייני כספים:
אדם שנוהג תמיד ביושר, אינו נוגע בכסף זר, וממש נזהר מפרוטה שאינה שלו, הרי אם אדם כזה נעשה לו עוול קטן ביותר- גוזלים ממנו דבר פחות- מיד מתמרמר על העוולה.
אולם, אדם שאינו ישר דרך, פה ושם שולח ידו בכספי אחרים ואינו מקפיד, הרי אם יעשקוהו בדבר קטן יעבור על כך ל"סדר היום".
את צעקתו הוא משמיע אך ורק כשהגיעו מים עד נפש, כשהגוזל עובר כל גבול, וכל השומע את צעקתו מבין מיד כי לא דבר ריק הוא.
כך הדבר בעניינינו ממש:
אנשי סדום, כידוע, לא הצטיינו ב"יושר כפים", ותורתנו הקדושה מעידה: "חטאתם כי כבדה מאוד". כלומר, אנשי סדום "מחונכים" מנעוריהם לגזול, לעשוק ולעשות עוולות, בכל זאת אם שם, בסדום, נשמעות זעקות קשות ומרות על העושק, סימן שהגיעו מים עד נפש ואי אפשר לסבול.
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה