המבחן
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ל"ז, א')
בקש יעקב לישב בשלוה (מדרש רבה)
אומרים חז"ל: יעקב אבינו ע"ה נתבע על בקשה זו.
והשאלה הנשאלת: על מה ולמה נתבע? מה בסך הכל ביקש?
אדם כמו יעקב אבינו ע"ה שכל חייו סֶבֶל ומרורים, ברח מאחיו שביקש להורגו, נותק מהוריו, משפחתו ומכריו, סבל צער, גלות וכו' הגיע ללבן אשר העבידו בפרך ורימהו על ימין ועל שמאל, עבר מה שעבר עם דינה בתו ועוד ועוד, מבקש מעט שלוה ע"מ לשבת באהלה של תורה (איש תם יושב אוהלים) וכמו שראינו בפרשת "ויצא" שכאשר ישב בבית מדרשם של שם ועבר ולמד תורה לא שכב לישון אף לא פעם אחת. השלוה שביקש אינה שלוה רגילה עליה אנו חושבים, אם כן על מה ולמה התביעה?
אלא הקב"ה דיין אמת הבוחן כליות ולב אשר מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ראה אף בבקשה זו הרהור דק שבדקים של תאוה ורצון לשבת בשלוה ועל כן באה התביעה.
וכעת נעמוד על מהות התביעה:
כאשר נעיין ונתבונן היטב בגדולי עולם כדוגמת אבותינו הקדושים ואף בגדולי הדור החיים עמנו היום נראה כי הצלחתם הגדולה נבעה דווקא מתוך כך שעמדו במצבים לא פשוטים, ניסיונות וקשיים וכמו שהעולם אומר מה שלא הורג אותי מחשל אותי. ואף אנו אם נתבונן היטב נוכל לבחון את עצמנו באיזו דרגה אנו, האם אנו יושבים, לומדים, מקיימים מצוות ועושים רצונו יתברך רק במצב של שלוה, ואילו כאשר נתקלים אנו בקושי מסוים מפסיקים אנו מלימודנו או מתרשלים בעבודת ה'- הרי ברור שנכשלנו בזה המבחן.
שהרי אדם שנתקל בקושי ומשנה התנהגותו, מעשיו או לימודו בגלל קושי זה- אפיקורס הוא שהרי מראה הוא בהתנהגות זו כאילו כל חיוב התורה והמצוות הוא רק במצב של נחת ושלוה. (כמו אומר: האם גם במצב כזה יש חיוב לקיים את התורה?) ולא היא אלא כמו שנאמר במשלי: "אדם לעמל יולד"- היינו הצלחת וגדילת האדם ועבודתו תעמוד למבחן רק בזמנים קשים שם גודל יצרו וכעסו ואם האדם אינו משנה מהותו בכאלה מצבים זוהי הצלחתו האמיתית וזוהי גדולתו ועל זה נאמר: "אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו".
ועל זה נתבע יעקב שהרי כדי לגדול בעבודת ה' יש לעבדו מתוך קושי כך גדלים יותר ואתה מבקש לישב בשלוה?
ומעניין לעניין באותו עניין: גם יוסף הצדיק (נדיר שהתורה מכנה אדם בתואר "צדיק") הגיע לדרגה זו (צדיק) רק מתוך שעמד במשברים רבים ועצומים.
הבה נסקור בקצרה את שעבר עליו, האם יש משבר גדול מזה?
נער חכם (בן זקונים), יפה תואר ויתום מאם הקשור לאביו בעבותות אהבה, באים אחיו מנתקים אותו מאביו ומתכוונים להורגו, ולאחר שבטלו ממנו גזירת המוות הוא נמכר לאנשים גסים, ריקים ופוחזים הלא הם הישמעאלים אליהם צריך הוא עדין הנפש והחכם להתלוות.
אח"כ נמכר יוסף לעבד והופך ברגע מנער עברי מפונק בן זקונים לעבד עברי- שפל עד עפר.
אם ניתן היה "להיכנס" לראשו באותם רגעים- וודאי המחשבות שעלו בו היו: כאן אחיה וכאן אמות וכנראה שלא אזכה לראות עוד לעולם את אבי ומשפחתי!
ומן הפח אל הפחת, בתוך כל המשבר הנורא והאיום הזה בא עליו הגרוע מכל, ניסיון אשת פוטיפר אשר במשך שנה שלמה- יום יום נסתתה לפתותו לעבור עברה תוך שהיא משתמשת באיומים קשים שאם לא ישמע לה תדאג להכניסו לבית האסורים הידוע לשמצה…
ובתוך כל זה יוסף אינו מבקש הקלה הנוגדת את תורתנו הקדושה, אינו מחפש תירוצים להקל על חייו ולא סר כמלוא נימה מדרך אבותינו דרך התורה הקדושה ונשאר נאמן לאלוקיו ולמורשתו.
ואם חשבנו שבכך תמה מסכת ייסוריו- זה עדיין לא הסוף!
אשת פוטיפר מעלילה עליו עלילת שווא וכמובן היא הגב' "החשובה והנכבדה" והוא עבד עברי פשוט, למי שומעים? לה כמובן! ועל כך נענש לשבת בבית הסוהר במשך 12 שנה. והמדרש מספר שגם לשם היא הגיעה והמשיכה לפתותו כשהיא מבטיחה לשחררו אם ישמע לה, אך הוא ("צדיק") בשלו מסרב בתוקף וממתין בסבלנות אין קץ לישועת ה' ללא תירוצים והקלות.
ועל כן זכה יוסף לחכמה נשגבה- שבא מלאך ולימדו 70 שפות וע"י כן זכה בהמשך לעלות לדרגת מלך (כמו שנאמר: "מאשפות ירים אביון") ולמלוך על אימפריה כמו מצרים למשך 80 שנה…
וכמבואר במדרש: היד שלא עברה עברה- "ויסר פרעו טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף", הצוואר שלא התכופף לעברה- "יותן עליו רביד זהב", הירכיים שלא חטאו הורכבו על מרכבת המשנה. ובזכות ששלט ביצרו- זכה לשלוט בכל ארץ מצרים ולהיות המשביר לעולם כולו…
יוסף עמד בלחץ ובמשברים גדולים ולא שינה דרכו, כך ורק כך גדלים ומגיעים לדרגות גבוהות.
"היזהרו בכבוד חבריכם"
"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…" (ל"ח, כ"ה)
אם נוותר על אם הקריאה א' שבמילה "מוצאת" נקבל את המילה "מוצת" מכאן למדו חז"ל שכמעט וכבר הציתו אותה ובכל זאת לא גילתה תמר למי הרתה אלא "והיא שלחה אל חמיה וכו'…" רק רמזה ותו לא, מוכנה היתה להישרף ובלבד שלא תלבין פניו ותבייש אותו.
מכאן נמצאנו למדים עד כמה חמורה הלבנת פנים!
הלכה זו למד מר עוקבא מתמר, כמו שמספרת הגמרא במסכת כתובות דף ס"ז: "מר עוקבא הוה עינא בשבבותיה דהוה רגיל…" בשכנותו של מר עוקבא התגורר עני ובכל יום רגיל היה מר עוקבא לתת בסתר לאותו עני ארבעה זוזים דרך ציר הדלת. יום אחד אמר העני בליבו מעניין מי הוא זה המניח בכל יום את הכסף? מה עשה? ארב למר עוקבא וחכה לבואו, אך דווקא באותו יום התעכב מר עוקבא בבית במדרש. וכשהלך מר עוקבא לבית העני התלוותה אליו אשתו, העני הרגיש בהם, יצא ממחבואו כדי לראותם, אבל הם ברחו ממנו.
במנוסתם ראו בדרכם תנור ענק, נכנסו שניהם לתוכו והסתתרו שם.
אותו תנור חם היה ורגליו של מר עוקבא נכוו. אמרה לו אשתו: "הנח רגליך על רגלי מכיוון שרגלי לא נכוות ותינצל".
חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שולט חום התנור. ניחמתו אשתו ואמרה לו: "זכותי גדולה משלך, משום שאני נמצאת בבית כאשר באים עניים ומיד דואגת אני להאכילם ואילו אתה נותן להם כסף והם צריכים לטרוח עד אשר מגיע המזון לפיהם.
על המעשה הנ"ל ישנה קושיה עצומה: מדוע עשו כן ומסרו נפשם עד כדי כך שנכנסו לתוך תנור לוהט, והרי העני ברודפו אחריהם גרם ע"י כך את הבושה לעצמו?
והדברים יובנו על פי הגמרא בברכות האומרת: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן (מנין לנו)? מתמר, שנאמר: "היא מוצאת להישרף…"
והלשון נוח תמוהה עד מאוד. והרי ממש לא נוח להישרף בכבשן וא"כ מדוע נקטה הגמרא בלשון זו?
אלא ללמדנו באו חז"ל שנוח ונעים יותר לאדם להישרף באש גשמית בעולם הזה מאש רוחנית של העולם הבא (גהינום) שהיא אש נצחית ולכן: חכמים היזהרו בכבוד חבריכם!!!
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ל"ז, א')
רש"י: "בקש יעקב לישב בשלוה- קפץ עליו רוגזו של יוסף…"
כל חייו ניהל יעקב אבינו עליו השלום מלחמות נגד היצר הרע (כמו שראינו: "ויאבק איש עמו"- זהו שרו של עשו הוא היצר הרע הוא מלאך המוות… פר' "וישלח") ועכשיו משהגיע לזקנה בקש לישב בשלוה- מה רע? ומדוע קפץ עליו רוגזו של יוסף? אסור קצת לנוח לקראת הסוף?
אלא כמו שאמרנו בתחילה: יעקב = ישראל = יהודי, כל יהודי מיום לידתו ועד יומו האחרון עלי אדמות צריך להילחם ביצרו! ולא כהטועים לחשוב שבגיל מבוגר כוחו של היצר נחלש ולכן אומרים לעצמם אחטא ואשוב, אחטא ואהנה בצעירותי ובגיל הזקנה שכבר אין כח אשוב בתשובה. כאן בא יעקב ללמדנו שאין דבר כזה היצר הרע קיים ובועט תמיד ואדרבה בגיל הזקנה כוחו מתחזק והאומר אחטא ואשוב אינו אלא טועה. הקושי בגיל מבוגר להילחם ביצר כזה אשר כבר ביסס את מעמדו קשה הרבה יותר.
ולהבדיל כדוגמת המשל על התחרות בין הארנבת לצב אשר נחה "קצת" לפני הסיום והצב המתמיד ניצח אותה, כך היצר מתמיד הוא בהשפעתו השלילית ועל כן כל ירא אלוקים ישים אל ליבו להתמיד ולהילחם ללא לאות ולא להרפות ממש עד הסוף!!!
"ויוסף הורד מצרימה" (ל"ט, א')
אומר רש"י: חוזר לעניין הראשון… ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים וכו'"
סמיכות 2 הפרשיות של מעשה אשתו של פוטיפר ומעשה תמר עפ"י רש"י באה ללמדנו ששתיהן לשם שמים נתכוונו.
והדברים צריכים באור- וכי שוות היו שתיהן בכוונותיהן? והרי סופן מעיד שלא כך היו פני הדברים שהרי תמר זכתה שממנה יבנה בנין הגאולה השלמה, ממנה יצאה כל מלכות בית דוד ולעומתה אשת פוטיפר סופה רע ומר היה ולא עוד אלא שחז"ל מכנים אותה: "ארורה"?
אלא שפירוש הדברים כך הוא: אכן בהתחלה כוונת שתיהן טובה היתה: שתיהן נתאוו להוליד בנים מזרע האבות הקדושים- התחלה טובה וחיובית.
אך בהמשך נפרדו דרכיהן: תמר עמדה בניסיון של הלבנת פנים ומוכנה היתה למסור נפשה זכתה וממנה נבנתה מלכות בית דוד.
אשת פוטיפר לעומתה אמנם התחילה ברגל ימין אך כדי למלא תאוותה השתמשה בכל מיני דברים פסולים, מידות רעות וכדומה לא עמדה בניסיון ולכן הגיעה לאן שהגיעה, זה כל ההבדל!
ועל כן על כל אחד מאיתנו לדעת שהמרחק בין ההתחלה לסוף רב הוא וזה שהתחלנו ברגל ימין זו אינה ערובה לסיום מוצלח. אלא שיש לדאוג ולהתחזק תמיד כדי להמשיך את הטוב עד הסוף!
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'" (ל"ז, א')
רש"י: ביקש יעקב לישב בשלוה- קפץ עליו וכו'… אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?
והשאלה הנשאלת: מה רע בבקשת השלוה? מה בסך הכל ביקש?
והתירוץ כך הוא: אדם בשר ודם חושב בליבו שטובת העולם הזה היא הטובה האמיתית: בית, כסף, יאכטה וכו'… ולעומת זאת רעת העולם הזה: ייסורים וחולאים, עוני וכו'… רעה אמיתית היא. כך חושב אדם הקרוץ מחומר.
אך כל זה חזיון תעתועים הוא. כי אדם זה דומה הוא לתינוק אשר יעדיף משחק פשוט השווה כמה פרוטות על שטר בעל ערך גבוה כי אין הוא מבין בערכו.
לעומת הבשר ודם בורא העולם, מלך מלכי המלכים היודע מהי טובה נצחית ומהי רעה נצחית שאין להן סוף לא בכמות ולא באיכות והוא הלא אב הרחמים ואנו בניו מייעץ הוא לנו, בפ"ס זה, את העצה הטובה ביותר שאבא מייעץ לבניו: אתה סה"כ אדם בשר ודם שלא ראית טובה גדולה יותר ממה שהינך מכיר בעוה"ז חושב שאתה יודע הכל ומבקש לישב בשלוה.
אבל אני בורא העולם שיודע שיש טובה העולה על טובת העוה"ז עשרות מונים מציע לך אל תשב בשלוה בעוה"ז כדי שתקבל את שכרך העצום לעולם הבא, שהוא לעין ערוך ולכן מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ונתווספו לו 22 שנות צער ואבל על בנו.
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה
ולעילוי נשמת סבתנו היקרה אסתר בת פרחה שנפטרה בי"ב כסלו תש"ע
לעילוי נשמת רונן בן רבקה ז"ל- בנו של חברי היקר