כוחה של נגיעה
"ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי" (כ"ד , ל"ט)
אלי כתיב (חסר וו) בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו … (רש"י)
ונשאלת השאלה מדוע בתחילה כשדיברו ביניהם לא רמז אליעזר לאברהם דבר זה, ששם נאמר "אולי" ואילו כאן בשעה שחזר על הדברים בפני לבן ובתואל רמז כן שנאמר "אלי"?
לעניות דעתי הדלה והרצוצה נראה להשיב כי אליעזר רצה שלבן ובתואל יסרבו לתת את רבקה וכך יוכל הוא להשיא את בתו ליצחק ולכן אמר להם "אלי" דהיינו יש חסרון במילה ושיבינו מתוך כך בעצמם שישנו חסרון מסוים בשידוך רק שהחסרון נסתר הוא.
והרי מצד האמת לא היה שום חסרון בשידוך ולכן אצל אברהם נאמר "אולי" במילה שלמה.
השפעת הצדיק על סביבתו
ועל קושיא זו השיב האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל שכל עוד היה שרוי אליעזר במחיצתו של אברהם והיה מושפע מקדושתו לא היתה לו שום נגיעה, אולם משנתרחק ממחיצת הצדיק נולדה בו נגיעה זו.
והרי משל:
בעניין הנ"ל שיסביר מדוע אליעזר רמז ללבן ובתואל את אשר רמז?
משל לאיש עסקים שהיה רגיל לקנות סחורה מהיבואן בהקפה.
וכעבור זמן מה נוהג היה לשלם עבור הסחורה שלקח, ושוב לוקח סחורה עד לתשלום הבא, וחוזר חלילה.
כל זאת היה נעשה ע"י שליח נאמן שאותו היה שולח ליבואן עם הכסף וממנו היה מקבל את הסחורה.
כך נהג שנים רבות ושני הצדדים היו מרוצים.
לימים עלה במוחו של איש העסקים "רעיון": הפעם יזמין סחורה בכמות עצומה, ולא ישלח את התשלום, וכך "ירוויח" סחורה בכמות עצומה.
כשהעלה את "תוכניתו" בפני השליח לא מצאו הדברים חן בעיני השליח והחל לשכנע את הבוס: לעניות דעתי לא יסכים היבואן כלל לתת לך הפעם את הסחורה בהקפה.
למה?- שאל הבוס – כמו שעד היום נתן לי בהקפה כך ייתן גם הפעם. ועתה, קום וגש מיד לבצע שליחותך!
השליח המסכן, מוכרח היה להשמע להוראות הבוס, ונסע אל היבואן.
כשעמד לפני היבואן אמר: הפעם נשלחתי לקחת כמות עצומה של סחורה בהקפה, ואמרתי לבעל הבית שלי, כי לדעתי הפעם לא תסכים לתת.
מיד הבין היבואן כי משהו אינו כשורה, המילה "לדעתי" מיותרת, כי מי שאל את דעתך, והרי אתה רק שליח?
דברים אלו הדליקו נורה אדומה אצל היבואן שהבין שהפעם משהו אינו כשורה, וכנראה יש כאן איזשהו "עוקץ", וייתכן שלא יקבל הפעם תמורה לסחורה, ולכן סרב לתת את הסחורה.
הנמשל:
אליעזר עבד אברהם מעוניין היה שלבן ובתואל יסרבו לתת את רבקה, כדי שיוכל להשיא את בתו ליצחק, ולכן ספר להם שאמר לאברהם:
"אלי לא תלך" – דהיינו הם יכולים מכאן להסיק שאולי יישנו איזה שהוא חסרון בשידוך ולכן הנערה לא תסכים ללכת, אבל חסרון נסתר הוא ורק אליעזר יודע מזה.
ולכן: אולי – אלי, כי כמובן לא היה שום חסרון כאן, הדבר היחידי שהיה זה שאליעזר רצה את יצחק כחתן לבתו – "אלי".
כיצד דורשים!
"ויבוא אברהם לספוד לשרה" (כ"ג , ב')
מהיכן בא? – מהר המוריה. (מדרש)
כאשר אדם נגש לדרוש בפני צבור עליו לפתוח בנקודה מסוימת ממנה יתחיל את דרשתו.
וכן עשה אברהם אבינו עליו השלום "מהיכן בא" – מאיזו נקודה החל אברהם להספיד את שרה – "מהר המוריה" דהיינו ממה שהתרחש בהר המוריה עקדתו של יצחק אבינו עליו השלום זה שימש לו חומר להספדו…
אשת חיל אמיתית!!!
מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים (כ"ג , א')
בת ק' כבת כ' (רש"י)
בטבלה שלפנינו מספר מעלות טובות
ונשאלת השאלה: אלו מעלות עדיפות א' או ב' ? או שאולי שניהם יחדיו?
והתשובה ברורה: כמובן ששני הסוגים יחד זה נפלא.
אך ידוע שבגיל הנעורים ישנו החסרון של סוג א'.
ובגיל הזקנה ישנו החסרון של סוג ב'.
וכאן באה התורה ללמדנו שבשרה אמנו עליה השלום היו שני הסוגים גם יחד בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת מאה…
ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו (כ"ד , נ"ד)
שאלה: תמוה עד מאוד כיצד אליעזר עבד אברהם שעליו נאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" אוכל ושותה בבית לבן?
תשובה: את התשובה אנו מוצאים במילים "אשר עמו" כמובן שאליעזר ואנשיו חששו ולא אכלו ממאכלי לבן אלא מהאוכל "אשר עמו" – שהביא עמו מארץ ישראל.
למה התכוונה המשוררת?
ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך (כ"ד , נ"ח)
אומר רש"י: אמרה להם רבקה: "אלך מעצמי אפילו אינכם רוצים".
ונשאלת השאלה: כך מדברים אל משפחה? לא יפה לדבר כך, ועוד צדיקה כזו שהמים עלו לקראתה, ושהיתה אחת מהאמהות הקדושות ע"ה…הייתכן?
אלא פרוש הדברים שאמרה להם הוא כך: הלא בעינכם ראיתם שאבינו מת על אי הסכמתו ולכן אלך מעצמי אפילו אינכם רוצים כי חבל שגם אתם תמותו…
וזה הוא הכבוד שעשתה להם…
שקר החן והבל היופי
לספד לשרה ולבכתה (כ"ג , ב')
כ' זעירא (מסורה)
נשאלת השאלה: מדוע כ' קטנה מה זה בא ללמדנו?
תשובה לכך אנו מוצאים ברש"י על הפס': "בת ק' כבת כ' לחטא,מה בת כ' לא חטאה … אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי".
יוצא שמהאות כ' אנו למדים שני דברים: שבגיל עשרים היתה גם יפה וגם צדיקה.
אם כן מדוע בהספד אנו רואים כ' קטנה?
תשובה: רמז יש בדבר, שבהספד שספד אברהם את שרה הדגיש רק את המשמעות האחת של ה– כ', הצדיקות! ואת היופי כלל לא הזכיר.
מכאן אנו למדים גם שהצדיק האמיתי – מקטין את עצמו, וזה מה שעשה אברהם כאשר ספד לצדיקה הגדולה שרה אמנו עליה השלום, הוא לא ייחס כלל חשיבות לחיצוניות, ליופי, אלא לדבר העיקרי שזהו היופי הפנימי, כמו שנאמר "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", וכל המנמיך עצמו- הקב"ה מרוממו.
הנשיקה
ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כ"ג , ג')
במדרש נאמר שמערת המכפלה היתה קולטת רק את מי שמת מיתת נשיקה ולא מי שמת ע"י מלאך המוות.
ועוד אמרו חז"ל: שלוש טיפות תלויות בחרבו של מלאך המוות:
מאחת – מת
מהשניה – פניו מוריקות (מאבדות צבע)
ומהשלישית – מסריח
וכאשר ראה אברהם את פני אשתו – " ויקם מעל פני מתו"
ראה שלא השתנו פניה ולא הוריקו, מיד הבין שמתה במיתת נשיקה ולא ע"י מלאך המוות ולכן מיד "וידבר אל בני חת" דהיינו הלך למצוא לה קבר במקום הראוי לה במערת המכפלה.
ולעניות דעתי הדלה והרצוצה נראה לי לבאר:
נשיקה בגמטריה = 465
מוות בגמטריה = 452
ההפרש = 13
שרה לא מתה מוות של 452 שזה מוות ע"י מלאך המוות
אלא היא מתה מוות של 465 שזה 452= מוות + 13= אחד. ומיהו האחד? הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא יחיד בעולמו – הוא נטל את נשמתה וזוהי מיתת נשיקה.
אם אני בצער השני לא צריך לסבול
דרך ארץ קדמה לתורה כמו שמצינו באברהם אבינו עליו השלום שניסיונו הגדול ביותר היה שכשחזר מהעקדה מצא שאשתו מתה (וגם בתו) ולא עוד אלא שכשחיפש היכן לקבר אותה בקשו ממנו החיתים סכום עצום של כסף למרות שידעו שהקב"ה נתן את הארץ לאברהם וכל זה כדי לעקב בידו את אחיזתו בארץ ישראל. ולמרות כל זאת מדבר עימם אברהם בלשון יפה…
כלל גדול למדים אנו מכאן: שלמרות אבלו הגדול וצערו הרב על אשת נעוריו הבליג להם (לבני חת) ונהג עמם בנימוס ובדרך ארץ למרות ידיעתו את כוונותיהם הזדוניות דבר עמם בכבוד, השתחווה להם וכו'.
מהנהגה זו עלינו ללמוד לכבד כל אדם ("חביב אדם שנברא בצלם") אפילו הגרוע שבגרועים יש לכבדו, בכל עת ובכל זמן ואפילו בשעת צרה כי אם אני בצער השני לא צריך לסבול.
אדם ניכר בכיסו… ו…
הדיבור מעיד על המהות של האדם
ביני ובינך מה היא (כ"ג, ט"ו)
מן הנימוס, כאשר אדם מדבר עם גדול ממנו או אפילו סתם אדם מכובד, עליו להזכירו לפני שמזכיר עצמו, כמו שמצינו במדרש רבה (וישלח) שכאשר ר' יהודה הנשיא היה שולח אגרת למלך אנטונינוס, היה כותב תחילה את שם המלך, ורק אח"כ את שמו: "למלכא אנטונינוס מנאה יהודה נשיאה.."
וכאן בפרשתנו אנו רואים שבתחילה אומר עפרון לאברהם:
"השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה" (כ"ג, י"א)
אכן הצעה נדיבה מאין כמוה, גם השדה וגם המערה ללא כסף, כך נראים פני הדברים, ומיד לאחר מכן בפסוק ט"ו נאמר: "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מהי" פתאום כסף!!! ולא סתם כסף, כסף "עובר לסוחר" שהוא עפ"י הגמרא בב"מ בעל ערך גדול בהרבה מכסף רגיל, מה קורה פה? עפרון מנומס או חסר נימוס???
אלא כך הם פני הדברים: בתחילה כשלא דובר על כסף- נהג בנימוס, אך מיד כששמע את אברהם אומר: "נתתי כסף השדה קח ממני" דהיינו אברהם הוציא חבילה של כסף לפני עפרון, וכאשר ראה זאת עפרון, הפך מיד לאדם אחר והשליך מעליו את כל נימוסיו ואמר: "ביני ובינך"- הרדיפה אחר הממון העבירתו על דעתו…
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה