פרשת חקת
המאבק בין הנפש השכלית לבין הנפש הבהמית
"על כן יאמרו המשלים באו חשבון…" (כ"א, כ"ז)
"המושלים- אלו המושלים ביצרם.
באו חשבון- בואו ונחשוב חשבונו של עולם…"
(בבא בתרא ע"ח, ב')
נוהג היה ה"חפץ חיים" לספר: סוחר שכר עגלון להוליכו ממקום מסוים. קודם צאתם לדרך ביקש הסוחר מהעגלון שישגיח היטב על סוסו לבל יטה מן הדרך. העגלון אמנם הבטיח, אך עד מהרה התברר שלהבטחתו לא היה כל ערך.
כאשר אך יצאו מן העיר נרדם העגלון על מושבו, והסוס המשיך לרוץ ללא כל השגחה והכוונה, כאשר ראה הסוס חציר ועשבים נטה מן הדרך לאוכלם. תוך כדי סטייתו מן הדרך איבדה העגלה את שיווי משקלה והתהפכה, והסוחר נפל מתוכה.
גער הסוחר בעגלון ואמר לו: "הרי הזהרתיך להשגיח על בהמתך ואיך זה הנחת אותה לנפשה?" ניסה העגלון להצטדק ואמר: "מכיר אני את סוסי כי משכיל הוא ויודע את הדרך היטב, ומעולם לא עלה על דעתי שייטה מן הדרך הישרה". אמר לו הסוחר: "שוטה שכמותך, וכי שייך לומר על סוס שהוא 'משכיל'? יתכן שהוא טוב יותר מבהמות אחרות, אבל סוף סוף בהמה הוא, ואם כן כל זמן שהוא רואה דבר שמגרה אותו, מתגברת עליו התאווה והולך אחריה. לכן היה לך להחזיק היטב במושכות ולא להניח לו ללכת בחופשיות!
הוא הדין, אומר ה"חפץ חיים", באשר לאדם. כיוון שהוא מורכב מנפש שכלית ומנפש בהמית חייב הוא להשגיח היטב בכל שעה ושעה על הנפש הבהמית שלו ולאחוז היטב במושכות לבל תשתלט עליו. אם אדם מסיח דעתו מעט, מיד עושה הנפש הבהמית את שלה, ולוכדת גם את הנפש השכלית ברשתה.
ברוח דברים אלו, מסביר ה"חפץ חיים" את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא המצוטטים לעיל, על פי דבריו המפורסמים של הסמ"ג בהקדמה לספרו: מתחילה ברא ה' יתברך כתות מלאכים שהם "שכליים נבדלים", הולכים בהנהגתם רק אחרי הדעת האמיתית, וזאת לפי שאין מוטבע בהם כלל כח החמדה והתאווה.
ביום החמישי לבריאת העולם אמר ה': "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו'". יצורים אלה הם ההיפך הגמור מהמלאכים- שנבראו לפניהם- שכן להם אין כלל חכמה ודעת והולכים רק אחרי תאוותם.
ביום השישי לבריאה אמר הקב"ה: עתה ארכיב את שני הכוחות יחד. דהיינו: נשמת האדם שהיא חלק אלוק ממעל, מלאה חוכמה ודעת אמיתי כעין מלאך- עם הנפש הבהמית הנמשכת רק אחרי תאוות הגוף, ואשר כוחות רעים כמו כעס וחמדה מוטבעים בה. אם תתגבר הנפש השכלית על הנפש הבהמית והאדם יעשה כל פעולותיו רק בהנהגת השכל- בשם צדיק יקרא, ויעלה למדרגת מלאך. אך אם יגבר הצד הבהמי על הצד השכלי ויפעל תמיד לפי תאוותו- הרי הוא משפיל עצמו בזה עד שיורד למדרגת הבהמה ובשם רשע יקרא. עד כאן תוכן דברי הסמ"ג.
מסקנה: על האדם לחשב תמיד דרכו ולא להניח לנפש הבהמית לעשות כפי תאוותה. ויתקיים בו מאמר הכתוב: "ושם דרך- אראנו בישע אלוקים" (תהילים נ').
מתוך הספר"לקח טוב"
"הפשט את אהרון את בגדיו והלבשתם"
אמרו חז"ל: היה אהרון מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרון מופשט מהלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט מבגדיו, והיה אהרון מלביש כל חלק וחלק הנפשט ממנו.
שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל במדבר: משה, אהרון ומרים. ובזכותם ניתנו שלוש מתנות טובות לישראל: באר, עמוד הענן והמן.
שאלו את רבי ישראל מרוז'ין: מדוע ניתנו לישראל ענני הכבוד בזכות אהרון דווקא, ולמה נקראו בפי חז"ל ענני הכבוד? ענה רבי ישראל: אדי הנשימה היוצאים מפיות אנשים האוהבים זה את זה מתחברים באויר. כששני אנשים אוהבים זה את זה ומתקשרים זה עם זה, נעשה ליכוד וחיבור רוחני, כי אהבה היא למעשה רוחנית, ונוצר איזה אד רוחני- ענן. אהרון הכהן היה אוהב שלום ורדף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ובהשפעתו אהבו כל ישראל איש את רעהו, ומן האדים שעלו מפיות שישים ריבוא ישראל ונתחברו יחדיו נוצרו "ענני הכבוד", שליוו את שבטי ישראל בשנות נדודיהם במדבר. האויר קל הוא ועלה למעלה, ברם לא כל אויר שווה. יש אויר קר ויש אויר חם- ואין אויר של שני אנשים עולה שווה בקנה אחד… לכן אם שניים אוהבים זה את זה אהבת נפש אמיתית, נחשבים כאחד והאויר שלהם הוא בבחינת מין אחד ושווה ומתחברים ועלים כאחד.
העננים שנתנו לאבותינו במדבר באו אומנם בזכות אהרון, שאהב כל יהודי כנפשו, אבל הוסיפו בבואם כבוד ויקר לכל ישראל ולא רק לאהרון, ולכן נקראו ענני הכבוד.
מתוך הספר "אורות ציון"
הציפור והים
לפעול עד מקום שהיד מגעת
יש משל במדרש שעלול להביא ליאוש, ולהתייאש הרי אסור! המשל בציפור שבנתה קן על שפת הים. בא גל ענק ושטף את הקן. כעסה הציפור והחליטה לנקום בים, לייבשו. לקחה במקורה טיפת מי ים, ושפכה לחול. שאבה עוד טיפה ושפכה לחול…
הציפור ודאי מתה מזמן, הים עדיין מלא…
גל של משטמה ועוינות, גל של הטמעה וכפירה, עלה ושטף את עולי יהדות המזרח. שלושת אלפי שנות יהדות מושרשת, מסורות מפוארות, מורשת נפלאה, מנהגים והליכות, נשטפו בגל של "בור היתוך" מתנשא, של "אנחנו יודעים מה טוב עבורכם". אתם הפראים ואנו המתורבתים, אתם הבורים ואנו המלומדים. אתם המחזיקים באמונת אבות ואנו היוצרים עם חדש, תרבות חדשה.
בא הגל ושטף את הקן, עם הגוזלים הרכים. הטביעם! בתי הסוהר מלאים בגוזלינו.
זה לא היה במרוקו, לא בתוניסיה, לא בלוב. לא בפרס ובעירק, לא בארם צובא ולא בטורקיה, לא בתימן ולא בעדן. בנינו לא היו שם גנבים ושודדים, לא פושעים ורוצחים. לא סוחרים בסמים. ישרי דרך היו, טהורי לב וזכי מעש. טובים לשמים וטובים לבריות. נהנים מיגיע כפיהם, נשמעים לרבותיהם, שלמים עם עצמם, עם משפחתם, עם קהילתם, עם אלוקיהם.
בא גל ושטף את הקן המשפחתי, הרס ולא חמל! היכן הליכוד המשפחתי, התא המשפחתי החם, הכבוד ההדדי? היכן כיבוד ההורים, נשיקת ידיהם, הרכנת הראש לברכה? היכן כיבוד הזקנים, הידור פניהם בהערצה?
ים החילוניות, ים הריקנות, ים התוהו הנבוב, תרבות הכלום, בא ושטף!
באה הציפור, אם האפרוחים, ומבקשת… לייבש את הים! את ים החולין, ים החילוניות. להציל את האפרוחים, להשיבם אל חוף המבטחים. מה כוחה של הציפור? לייבש טיפה, ועוד טיפה- והים כה גדול ורחב ידיים, על מעמקי מצולותיו וגובה גליו!
במה מייבשים את המים הזידונים? בייסוד שעור תורה, בהקמת בתי כנסת…
ולא פעם מתגנבת במחשבה: טיפה ועוד טיפה, שיעור ועוד שיעור- כלום אלו ייבשו את הים?!
את התשובה מצאנו בפרשת השבוע. משה רבנו עליו השלום יוצא למלחמה כנגד עוג מלך הבשן. עוג, שעקר הר בן שלוש פרסאות ונשאו על ראשו, לקבור תחתיו את כל מחנה ישראל, חלילה, מה כוחו של משה רבנו כנגדו? כנגד נפיל ענק, גורד שחקים אנושי?
הרי זו שאלתנו.
וה' מצווה: "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו!" הכיצד? מספרים חז"ל: ראשית, ההר העצום ירד על צווארו של עוג. הוא היה לענק עיוור, חסר ישע, אובד דרך. הרי סו ממש תסמונת התרבות המערבית המבולבלת, התוהה, האובדת!
ושנית: "משה, כמה גובהו- עשר אמות. נטל כידון בן עשר אמות, וקפץ עשר אמות, והיכה את עוג בקרסולו- והרגו".
ראית אדם שמת דקירה בקרסולו? נפיל שמת מקדירת מחט? ודאי שלא. אבל זו הנהגת הבורא עימנו: אתם עשו את שלכם- ואני אשלים: "אקרא לאל גומר עלי", אני אגמור בעדכם… אתם תפרשו רשת שיעורי תורה- אני אחולל את המהפך, אביא את הגאולה!
עוג ומצבנו
בסוף פרשתנו, גובר משה רבנו על עוג מלך הבשן והורגו. רבותינו מספרים, שעוג היה נפיל ענק, כבניין רב קומות. עקר הר של שלוש פרסאות וביקש להטילו על מחנה ישראל, למחצם תחתיו. מושג מה קומתו של עוג, נקבל מאופן מיתתו: קומתו של משה רבנו היתה עשר אמות. נטל בידיו רומח בן עשר אמות, וקפץ לגובה עשר אמות- והיכהו בקרסולו, והרגו. שוו בנפשכם, קרסולו היה בגובה כחמישה עשר מטרים, כבניין בן חמש קומות! מה היה אפוא גובהו, מה היה רוחבו. ועל הכל: כיצד השפיעה על נפיל זה דקירת הרומח בקרסולו? כדקירת מחט! ואיך מת?!
אלא שלפנינו גילוי נוסף של לקחי התורה הנצחיים! הבה נחשוב, האין מצבנו דומה? מוקפים אנו חמש מדינות עוינות במעגל הראשון (מלבד החיכוך בפלסטינים) וטבעת עוינות נוספת מאחריהם, מלוב ועד איראן, מאות מיליוני אויבים. ומה הן כל פעולותינו, אם לא כדגדוג מחט בגוף ענק זה. ועובדה, זה עובד. הכיצד? בכח פסוק מנבואת הנצח: "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' הישועה". אתה עשה את שלך והשאר את היתר לבורא יתברך! הוא שהנחיל את הניצחון על עוג ועל פרעה, והוא יעמוד לימיננו גם עתה. הן זה מאמר הנביא: "אני ה' לא השתניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם…!"
ופסוק מפורש הוא, בתורת הנצח: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך- לא תירא מהם. כי ה' אלוקיך, המעלך מארץ מצרים"!
ומה שנכון בשטח הביטחוני, נכון גם במישור הכלכלי והבריאותי, ובכל עניין: אנו נעשה את שלנו, וה' ישלים. ככתוב: "אקרא לאל גומר עלי!"
מתוך הספר "מעיין השבוע