"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כ"ח, י')
בגמרא מסכת ברכות (דף ו) דרשו חז"ל: "מנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".
פעם אחת נסע הגאון רבי אריה לייב ממיץ, בעל ה"שאגת אריה", בדרך, ישב הרב בעגלה כשהוא עטור בטלית ותפילין ועסק בתורה.
העגלון גם הוא ישב בטליתו ותפיליו, והתפלל תוך כדי הנסיעה.
לפתע פתאום יצאו ממעבה היער קבוצת גזלנים, חמושים ברובים, ואיימו על העגלון לעצור ולתת להם מיד את כל כספו.
נבהל העגלון מאוד וצעק: רבי! בסכנה אנחנו!
שמע הגאון רבי אריה לייב את הצעקות, והוציא ראשו כדי לראות מה פשר הצעקות, והנה… כאשר ראו הגזלנים עזי הנפש את הגאון, נפל עליהם פחד גדול ונסו על נפשם…
רבי- שאל הגאון- מפני מה ברחו הגזלנים כאשר ראו אותך, והרי אני צעיר וחזק ממך, וממני לא נבהלו כלל?
לא מפני כחי נמלטו הגזלנים- השיב הרב- אלא מפני תפילין שבראשי! והרי הוסיף העגלון ושאל- גם בראשי מונחים תפילין, ומדוע לא נמלטו מפני?
חז"ל דורשים- השיב הרב- על הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"- "רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (כ"ח, מ"ז)
פעם ביום שלג נסע רבי ישראל בעל שם טוב עם תלמידיו. בדרכם עברו על פני אגם שקפא כולו מחמת הקור. הגויים הכפריים שהתגוררו באזור חרטו על הקרח כל מיני סימנים וסמלים של עבודה זרה.
רואים אתם, נאנח רבי ישראל, כל עוד שהמים מופשרים יכול האדם להתעלות על ידם לטבול בהם ולהטהר ואילו לאחר שקפאו אפשר אף לחרוט עליהם דברי עבודה זרה…
כן הוא גם האדם, אמר הבעל שם טוב, ככל שהאדם מקיים את המצוות בחמימות ובשמחה הוא עולה ומעלה ממדרגה למדרגה, ואילו אם האדם עובד את ה' בקרירות הוא עלול לרדת אל שפל המדרגה…
מתוך הספר וקראת לשבת עונג
לעתיד לבוא תספק ארץ ישראל חשמל לכל העולם
"ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
נשאלת שאלה: האיך ניתן לומר שארץ ישראל, ארץ זבת וחלב ודבש היא, הרי כל המדינות הסובבות אותנו נתברכו באוצרות- נפט ובשאר מעיינות-טבע כבירים המעשירים אותם בהון רב, וארצנו נתערטלה מכל אלה?
התשובה פשוטה היא, שלכשתגיע העת, יתגלו כל אוצרות החלב והדבש… אבל אפשר להשיב גם באופן אחר, ולהציג את עושרה האמיתי של ארץ האבות, אשר כל חמודות תבל ומלואה לפניה כקליפת השום.
בפסיקתא רבתי פרשה ל"ב על הפסוק (ישעיה נד, י"ב): ושמתי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ", מובא: מעשה בספינה אחת שפירשה בים הגדול, אחזה נחשול והיתה מטרפת בים, והיה בה נער אחד עברי, נגלה עליו אבא אליהו ואמר לנער אם אתה עושה שליחותי אני ממלט לאנייה הזו בזכותך.
אמר לו הן. אמר לו לך והראה לרבי יהושע בן לוי את אבני הכדכד הללו, והוא יושב במדינה הגדולה בלוד ואל תראה (לו) אותם שם, אלא הוליכהו למערה של לוד ושם הראה לו אותם.
הלך הנער ואמר לו לר' יהושע בן לוי בוא אחרי. כיון שהוליכו למערה הראה אותם לו, מיד הבהיקה כל לוד מאורם, אמר רבי יצחק כיון שראה אותם נבהל מפניהם וגנזם.
הרואים איזה עושר יהא מצוי בידינו באחרית הימים; עד שאנו שואלים על הנפט שבו התברכו המדינות הערביות, הרי נפט זה זקוק לעיבוד, לטורבינות וכו', וכל זה נצרך לחשמל רב. אבני הכדכד שתהיינה ברשותנו לעתיד לבא, תפעלנה ב'אנרגיית שמש' ומחיריה הזולים 'יריצו' לארץ ישראל לקוחות מכל פינה בעולם.
מה שיקרה הוא שכל החשמל ברחבי תבל יהיה ברשותנו… אף רחוב, אף בית ואף חדר ברחבי העולם, לא יוכל להיות להיות מואר אם לא ניתן הסכמתנו לכך…
וכל זה בגלל ההבטחה "ושמתי כדכד שמשתיך, ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ". ומובא בפרקי דרבי אליעזר, שלעתיד לבוא, יעמיד הקב"ה מאה ושבעים אבנים מול ירושלים, והן תארנה את כל העולם כולו, ומשם יופץ מאור לכל רחבי תבל. מדינה או עיר אשר לא תשלם מיסיה במועד, תנותק מהתאורה…
כך מתוך שיאן של הצרות ומתוך העלטה הנוראה השוררת בחוצות, יזריח לנו אור כה גדול, אורו של משיח, וינהיר לנו את עולמנו באלפי- ניצוצות-נוגה. צריכים רק להחזיק מעמד ברגעים האחרונים לפני עת מיוחלת זו, שלא נימוט בצוקות העתים.
"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך" (כ"ח, ב')
קבוצת אברכים ישבה בבית הרב בדיון על חיזוק שיעורי תורה לאור אסונות שאירעו באותה תקופה בבני ברק.
לפתע צלצל הטלפון ועל הקו היתה הרופאה פלונית, שביקשה לאתר באופן דחוף את אחד האברכים בקריה שהורתה לרעייתו לקחת תרופה מסויימת, ועכשיו התברר שנתנה לה תרופה אחרת, ואם האישה תבלע את התרופה היא תהיה בסכנה גדולה.
רגעים של חרדה עברו על קהל הנאספים, עד שהצליחו להזכר בשמו של האברך, ואחד המשתתפים רץ לביתו במטרה למנוע את לקיחת התרופה.
והנה אך יצא השליח מפתח ביתו של הרב, פגש באברך הלז שטייל הלוך ושוב ברחוב הרב זוננפלד בהמתינו לתשובת סוכן תרופות המתגורר בקריה אצלו ביקש לברר האם התרופה כשרה. האברך סיפר שרעייתו סירבה לקחת את התרופה ועמדה בתוקף על דעתה שלא תבלע אותה עד שיבררו את ההכשר.
אמונה בחוש.
הבן בא לשאול את אביו על כשרות ה'סוכריה' וניצל ממוות…
הרב אהרון חיים נשרי, מחבר הספרים "קדושת החיים" ו"מאיר עיני ישראל", סיפר שבהיותו בבית הוריו בחיפה, בחג הפסח, ניכנס ילד לבית הכנסת והצביע על 'סוכריה' שקיבל בזה הרגע מאדם שהסתובב מחוץ לבית הכנסת, ושאל את אביו האם הסוכריה כשרה.
האב הביט בסוכריה וליבו החסיר פעימה.
סוכריה זו לא היתה אלא… כדור רעל בו משתמשים נגד ה'עש', הלא היא תולעת הספרים, ועל העטיפה היה מצויין במפורש שהמדובר ברעל של ממש.
שוו בנפשכם מה היה קורה אילו הילד לא היה מקפיד לברר אצל אביו על כשרות המוצר שקיבל זה עתה…
עשרים וחמש מלקות על הגב ועוד עשרים וחמש על הפנים
"ישא ה' עליך גוי מרחוק" (כ"ח, מ"ט)
בספר המתעד את עדויותיהם של האנשים שהעידו במשפט הצורר אייכמן ימ"ש, הובא סיפור נורא-הוד שנשמע מפי האחים קליימן, שהיו יהודים יראים ושלמים, וממנו נוכל ללמוד על גבורתם הנפשית של יהודים, ועל כך שהשמחה הממלאה את כל יישותם לאחר מילוי משימת-קודש, מאפשרת להם להתגבר גם על היסורים הנוראים ביותר.
האחים קיילמן סיפרו שבמחנה ההשמדה שבו שהו אימץ לעצמו סגן המפקד מנהג של זוועה: הוא היה תופס מידי פעם יהודי אחר, ומכה אותו על לא עול בכפו מלקות נוראות וכל זאת למען ישמעו וייראו.
בתחילה נהג להלקות את היהודים האומללים במקל גדול, אבל אירע פעם שמעוצמת המלקות נישבר המקל לרסיסים, ואז החליט הנאצי הארור לבצע את זממו בצינור גומי עבה.
פעם ראו יהודי המחנה את הגרמני יורד מחדרו, ופניו כפני מלאך המוות. הצינור היה בידו, ועתה הוא מחפש את הקורבן. ילד כבן שלש עשרה שחלף ליד המפקד, נצטווה בו-במקום לשכב על ביטנו, והעמלקי הזה היכה אותו עשרים וחמש מלקות מחרידות על גבו הרצוץ.
וראה זה פלא: גניחה אחת לא נשמעה מפיו של הילד היהודי, בן לאביו, מלך מלכי המלכים.
בדרך כלל מסתפק הגרמני בעשרים וחמש מלקות, אך משראה את גבורתו של הילד, שאינו משמיע הגה, החליט ללמדו לקח. הוא ציווה עליו להתהפך על גבו, ועתה הכהו עוד עשרים וחמש מלקות על פרצופו.
יהודי המחנה שהצטוו לעמוד מן הצד ולהתבונן במחזה המחריד לא הבינו כיצד יש בה, בנשמה הטהורה הזו, גבורה כה עילאית, עד שהוא מסוגל שלא לפתוח את פיו גם עתה, לאחר המלקות הנוספות.
כשסיים הגרמני את המלקות, ניגשו היהודים אל הילד האומלל על מנת להעבירו לחברו. האחים קליימן מעידים שאותו רגע שמעוהו אומר, כשבת צחוק נסוכה על פניו, "העיקר שהבאתי את הסידורים"…
ילד זה, כך העידו, גילה כמה סידורי תפילה בשטח המחנה, ומידי יום דאג לפזרם בקרב היהודים, כדי שיוכלו להתפלל מתוך הסידור. ההנאה הרוחנית שמילאה את ליבו כתוצאה ממעשה נאדר זה, משימת קודש שהייתה כרוכה במסירות נפש, הציפה את כל ישותו, עד שהיה בכוחו לקבל את המלקות מבלי להשמיע הגה.
מזעזע.
ואנחנו, הרי הכל מונח לפנינו. בתי המדרשות פתוחים לכל, החומשים והסידורים, וכן יתר הספרים, מונחים במקומם. באפשרותנו לגשת וליטלם ולהתפלל במנוחה ובשלווה קדם ריבוננו.
הבה ננצל זאת.
מידת השמחה
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"
אמר רבי אברהם מסלונים על הפסוק: "ושמתם לפני ה' אלקיכם"- היהודי לא צריך לשמוח לאחר חישובים, שסיבות אלו ואלו מביאות אותו לידי שמחה, אלא- "לפני ה' אלקיכם!"- מעצם אלוקותו שהיא אלוקיכם, ומשום שהוא הרוצה שנהיה שמחים.
השמחה היא מידה, תכונה, שיש אפשרות לעבוד עליה ולשפר אותה. ואין היא תלויה במצבו של האדם או במה שקורה עימו במשך חייו- אלא בתכונות נפשו. אם אתה אדם שמח, אתה יכול לשמוח בכל מצב, לראות את נקודת האור ולהבנות מהן: ואם אינך אדם שמח, אזי גם ברגעים גדולים וחגיגיים, כשלכאורה הכל טוב, תמצא סיבות להתעצב ולהתלונן.
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד- הקב"ה לא היה מצווה את האדם על מידת השמחה בעבודת ה' אם לא היתה לאדם האפשרות לכך.
אמר על כך ר' קלונימוס שפירא בזמן היותו בגטו ורשא: השמחה מחויבת גם על מי שנמצא בשברון הלב.
לאדם אין שליטה על מאורעות חייו, אבל הוא יכול לקבוע איך יעברו מאורעות חייו אלו, מכיוון שהשמחה אינה תלויה כלל במאורעות. היא תלויה בנפשו של האדם.
מסופר על מלך אחד שלא היה מאושר. שאל את יועצו החכם: כיצד אשיג את האושר? ענה לו החכם: קשה להשיג את האושר בחיים, אך על כל פנים אני יודע דרך להשיב את שמחת החיים: עליך ללבוש את חולצתו של אדם מאושר! יצא המלך וחיפש ברחבי העולם את האדם המאושר, ולבש חולצות של נסיכים, שרים, מפקדים, אומנים וסוחרים- אך לשוא, הוא לא מצא. בדרכו פגש איכר עני שעסק בחריש, והוא מזמר לו בשמחה רבה, שמח המלך שמצא את מבוקשו ומיהר אל האיכר. שאלו: האם אתה מאושר? ענה לו: כן! האם תהיה מוכן למכור לי את חולצתך? שאלו המלך בתקוה, חולצה?! ענה לו האיכר, אין לי בכלל חולצה…
השמחה נרכשת ע"י האמונה המקשרת את האדם לקב"ה. האדם המאמין לא דואג לעתיד ולא מצטער על העבר, אלא שמח בחלקו. ולכן הצדיקים שהיו דבקים בה' היו שרויים בשמחה כל ימיהם.
בשמחה אותיות מחשבה- ע"י מחשבה נכונה- ראיית חצי הכוס המלאה בכל דבר- מגיעים לידי שמחה.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…" – כל התוכחה באה לבני ישראל על שלא עבדו את ה' בשמחה, וזאת כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. אמר רבנו בחיי: כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות – עבודת ה' תהיה במדרגה גבוהה יותר.
מסביר על כך הרמב"ם: השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, כמו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה…"
דבריו של רבי אהרון מקרלין מחזקים את דברי הרמב"ם: עצבות- איננה עבירה, אבל תוצאותיה עלולות להיות חמורות יותר מתוצאות העבירה הגדולה ביותר שמחה- אינה מצוה, אבל תוצאותיה עשויות להיות ברוכות יותר מתוצאות המצוה הגדולה ביותר.
ור' הניך מאלכסנדר פירש: אפשר שבעצם אי עבודת הבורא בשמחה, עדיין אינך ראוי כל כך לעונש, אולם ראוי אתה לעונש בעד המעשה שעשית לפני כן, ואשר גרם לך שתינטל ממך השמחה לעבודת הבורא.
ויובן הדבר ע"י משל לבנו של כפרי שלא רצה ללמוד תורה, והאב טרח להשיג לו מלמד מוכשר שילמדו א"ב והניקוד. כשבא לבחון בנו בניקוד ענה הבן כסדרו עד האות ה'. אך כששאלו מה יש תחת האות ה' לא רצה לענות. השתדל האב בדרכי נועם אך לשווא! חרא אפו של האב, חטף מקל ורצה להלקות את בנו. ראה הבן כך ואמר: אבא! אם אומר אתה להלקותני, אהיה נאלץ איפוא לגלות את הדבר אף על פי שאסרת עלינו לספר לשום איש: מתחת להיי (באידיש: ערימת שחת) טמון העגל שגנבת מהשכן…!
והנמשל ברור. כי אם הינך יכול לעבוד את ה' בשמחה, ברור שמשהו גרם לכך. סימן שאיזו "גניבה פעוטה" מסתתרת מתחת לזה!
נאמר:" והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך". "והיה"- לשון שמחה. אם תשכח את ה"והיה"- את השמחה, ותהא שרוי בעצבות, ברי כי תשכח את ה' אלוקיך- כי העצבות גוררת שכחת הבורא.
ואמר החיד"א: ישתדל מאוד כשעושה מצווה או לומד תורה, יהיה בשמחה גדולה מאלפי זהב וכסף על שזכה ללמוד בתורה או לקיים מצוותיו יתברך, ובודאי שזה ימשוך עליו קדושה יתירה. על כך העיר ה"אור החיים" הקדוש: הקליפה מתעוררת באמצעות הכעס, כדרך שמתעוררת הקדושה בשמחה ולב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו.
גם רבנו האר"י ז"ל העיד על עצמו, כי לא זכה לכל חכמתו הרמה, כי אם ע"י השמחה הגדולה שהיה שמח בלימוד ובמצוות לאין קץ.
מעירים חסידים:"שבעת ימים תחוג… והיית אך שמח"- לרבות יו"ט אחרון שמיני עצרת לשמחה- צא וראה מה גדול כוחה של שמחה, שהרי המילה "אך" באה למעט, אולם כשנוגע הדבר לשמחה, גם "אך" בא לרבות! וכן אמר הגאון מוילנא על הפסוק הזה: זמן שמחתנו, הוא חג הסוכות היא מן המצוות הקשות שבתורה, לשמוח שמונה ימים בלי הפסקה.
וכן אמר ר' נחמן מברסלב: "כי בשמחה תצאו"- ע"י השמחה יוצאים מן הצרות. כשמקבלים הכל באהבה ע"י כך יוצאים מהצרה ומן הגלות ונעשים בני חורין. ועל כן – כל הדאגות אסורות חוץ מן הדאגה על הדאגות!
המעשה הבא יוכיח במלואם את דבריו של ר' נחמן מברסלב:
בביתו של ר' אליעזר רוקח מאמסטרדם רבה השמחה. סעודת הפורים בעיצומה, והקהל עליז ושמח במצוות היום. לפתע, הגיעו בבהלה שליחי המלכה והודיעו, כי הסכר הגדול של הנהר נפרץ, וסכנת שיטפון צפויה לכל האזור. על כן, ביקשה המלכה שהרב יתפלל ויעורר רחמים על התושבים. הקהל ציפה לראות מה יעשה הרב, אך לתדהמת כולם המשיך הרב בשמחתו, ציוה להביא בקבוקי יין נוספים ועודד את הנוכחים לשמוח עוד ועוד.
תוך זמן קצר הצליחו הפועלים שעבדו בנהר, לעצור את שטף המים והסכנה חלפה.
שלחה המלכה שליחים כדי להודות לרב על תפילתו, שהושיע את כל המדינה. כשהגיעו השליחים לביתו של הרב, נדהמו לראות את הקהל שרוי בשמחה גדולה, כשעל פניהם אין כל זכר לתפילה או דמעות… כששמעה המלכה את הדברים, כעסה מאד וביקשה הסבר לדבר. הן היא שלחה את השליחים כדי שהרב יתפלל, ולא כדי שיחגוג ויסעד את ליבו במאכל ומשתה.
בכבוד רב הסביר לה הרב את הדברים, שאף התקבלו על ליבה ושיככו את כעסה: לעם ישראל יש מידה, שבאמצעותה מפייסים הם את בוראם. ומהי אותה מידה? שעושים הם את רצונו של מקום. כשאנו עושים רצונו, אף הוא עונה לנו במידה זו ונענה לרצוננו. יום הפורים הוא יום בו רצון בוראנו הוא שנשמח ונשתה בו "עד דלא ידע…"
על כן הוריתי לאנשי, שיעשו את רצון ה' וישמחו לכבודו ולקיום מצוותו, ואכן נעשה רצוננו, וניצלה המדינה כולה…
השמחה ידועה בעולם הרפואה כמסייעת לחולה להירפא ממחלתו, אבל כשאדם שמח מלכתחילה – הוא מונע עצמו מהרבה מחלות. כתב פרופסור מיקל סיקסטמיה: האושר נובע מאתגר גדול הדורש את היכולת האישית הגדולה ביותר שלנו. מצב של חוסר אתגר- הדורש חלק זעום מן היכולת שלנו- יוצר מצב של אדישות. ואילו אתגר גדול ויכולת גבוהה יוצרת זרימה. כדי שהזרימה מאושרת תמשך- צריכים האתגרים לגדול כל הזמן והיכולת האישית צריכה תמיד להשתפר, ולכך מסייעת השמחה.
עלינו לדעת כי העוה"ז מקבל מהעולם העליון. מפני שהעולם העליון הוא ראי לעולם התחתון. וכפי השמחה ששמח האדם וכפי הכלים שהוא מכין לקבלת השפע- כך תהיה הקיבולת. השמחה מהווה הרחבת הכלים והצינורות לקבלת השפע העליון. סופי התיבות של הפסוק:" והיית אך שמח"- חת"ך שם המסוגל לפרנסה- ע"י השמחה משפיעים שפע ופרנסה.
וכך ראינו מדברי חז"ל: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר- כשאדם מבצע דבר מה ורצה לקיים אותו ולשמור עליו, לא די במאמץ שהוא משקיע בו, אלא עליו לנטוע בו אדר- שמחה (סמל השמחה הוא חודש אדר)- וכל מה שנעשה מתוך שמחה ורצון טוב- מתקיים!
יזכנו ה' לעובדו מתוך שמחה שלמה ובלבב שלם.
מתוך הספר "אורות ציון"
הגאון רבי משה גלאנטי זצ"ל
בעקבות הפסוק בפרשתנו: "ליראה את השם הנכבד והנורא" נספר את הסיפור הבא.
הגאון רבי משה גלאנטי זצ"ל שמע שבדמשק עירו פועל שייח ערבי גדולות ונצורות, ברכתו ברכה ותפילתו מקובלת. תמה מהר"ם גלאנטי לכוחו של השייח, והחליט לתהות על קנקנו. הלך אליו ושאלו ישירות מה מקור כוחו. ענהו השייח שמוכן הוא לגלות את סודו, בתנאי שהרב יטהר ויתקדש ליום הגדול, יצום ויטבול ויבוא אליו.
נענה הרב לבקשת השייח, ובא לפניו.
הוציא השייח מלבושי כבוד לבנים עבורו ועבור הרב והזמינו ללוות אליו. יצאו מהבית אל החצר הפנימית, ובה בריכת מים חיים המפכים ממעיין. הורה השייח, וטבלו בבריכה כ"ו טבילות. החליפו בגדיהם בבגדים צחורים, ופנו לביתו המפואר. הורה השייח לרב לחלוץ נעליו, ופתח את דלת הביתן במפתח כסף מגולף.
נכנס לאולם גדול, והשייח הורה לרב להשתחוות עימו על השטיח היקר שלוש פעמים, נוכח פרוכת קטיפה מפוארת.
היסס הרב- מי יודע מה מסתתר מאחורי הפרוכת, אולי יש שם פסל ומסכת עבודה זרה, ומשתחווים נכחה. אמר לו השייח: "אל תירא, איני מחטיא אותך!"
ניאות הרב, והשתחווה עם השייח.
או אז קם השייח וניגש אל המסך בחרדת קודש, כשכולו רועד ורותת. בדחילו ורחימו הסיט את המסך, ולנגד עיני הרב ניגלה שלט ענק, עטור פנינים ומרגליות, ובמרכזו- באותיות ענק עשויות זהב- שם ה' ברוך הוא.
אמר לו השייח: "זהו סודי. בכל עת שמבקשים ממני להתפלל על חולה ולברך אדם, אני פונה לכאן ומתפלל לנוכח האותיות הקדושות המסמלות את שם הבורא הכל יכול, ותפילתי נענית!"
התפעל הרב גלאנטי והתפעם, קרא ואמר: "הלוא זהו שם ה' אליו כולנו מכוונים בתפילתנו. ואם היינו רועדים מפניו כאותו שייח- הן היינו נענים שבעתיים בתפילותינו!"
הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל
הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל, בעל "שמן ששון". מגדולי המקובלים היה ורבינו יוסף חיים זצ"ל מביא בספריו כמה מעשי פלא שעשה. רבים היו באים לפניו שיתפלל עליהם ויכתוב להם קמעות להצלחה והצלה, רפואה וישועה.
פעם אמר: כסבורים אתם שהקמעות פועלות את הישועה? הן ממה נפשך, אחת מן השתיים: יש לו לאדם אמונה וביטחון בבוראו- בזכות האמונה נגאלו אבותינו ובזכות האמונה נושעים בכל דור, ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו. ואם אין לו חלילה אמונה, לא יעזרוהו כל הקמעות שבעולם. שמא תאמרו, אם כן הקמעות למה- כדי שלא יהא נס גלוי, ויתלוהו בקמע…
וסיפר מעשה שהיה עד לו. אישה אחת, נבעת בנה הקטן ומרוב פחדו וביעותו עצם עיניו ולא פתחן. שאלו ברופאים, נקטו בסגולות, ולא עזר דבר. הילד עצם עפעפיו ומיאן לפתחן.
יום אחד מצאה האישה דף מונח במקום משומר. שאלה: מה הוא? כי לא ידעה קרוא וכתוב. אמרו לה: דף הוא מחומש שבלה. אמרה דף מתורת משה רבנו שנמסרה לו על ידי הבורא יתברך- ודאי יועיל יותר מכל קמע! צררה את הנייר וקשרתו בשרשרת. ענדה אותו לצוואר בנה- ומיד פקח עיניו, וביעותיו עזבוהו!
תמהו הרואים וביקשו לראות מה כתוב בדף, ומצאו בו את פרשת התוכחה!
את ביעותיה הנוראים: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר מפחד וממראה עיניך אשר תראה" בתור קמיע, היה ראוי שיכביד את חליו. אבל בכח אמונתה הפשוטה והאיתנה חוללה את הנס והביאה את הרפואה!