פרשת כי תצא

לשבות שבי
במשך דורות רבים הייתה יפן סגורה ומסוגרת. שרשרת איים שמרו בקנאות על בדידותם. הקיסר שלט, הסמוראים הטילו את חיתתם, והיפנים עמלו בשדות האורז הדלים בחריצותם הנודעת. גם כאשר הקדמה הגיעה אליהם, שמרו היפנים על בדלנותם והשקיעו כל משאביהם בטיפוח צבאם. הם נכנסו להרפתקה הגדולה של מלחמת העולם השנייה, וספגו בה מפלה מוחצת. עריהם הפכו לאיי חרבות, צבאם הובס ופורק, ושתי פצצות אטום חתמו את המלחמה. יפן נכנעה, וצבא הכיבוש של ארה"ב ייצב בה סדר חדש.
זה היה לפני כשבעים שנה. וכיום? יפן הקטנה כבשה את ארצות הברית… מכוניותיה כבשו את שווקי העולם, והביאו את דטריוט, עיר המכוניות האמריקאיות, לשפל חסר תקדים. מכשירי רדיו וקלטות, מקרני טלוויזיות ווידיאו, שעונים ומכונות חישוב- הכל תוצרת יפן. היא טובה, אמינה, מתקדמת, זולה. והאמריקאים חורקים שן ומטילים הגבלות יבוא, גם האירופאים מתגוננים.
מהו סודם של היפנים? כיצד הפכו ממובסים למנצחים. ובשטחים בהם לא היתה להם מסורת ועדיפות, בטכנולוגיה מערבית!
והתשובה, פשוטה כל כך. הם אמרו לעצמם: הלא אנחנו, היפנים, ניחונים בכישורים רבים. חריצות, מוסר עבודה גבוה, "ראש פתוח" וכושר המצאה. "שם", במערב, נמצאת הטכנולוגיה. בעזרתה הם גברו עלינו ונצחונו. אבל, כלום גזירה היא שהם יהיו שליטי הטכנולוגיה? הבה נאמץ אותה אנו, נשלב אותה עם כישורנו וייחודינו, ונצטיין בה עשרת מונים! והם אמנם עשו כן, ואנו רואים את התוצאות.
כלפי מה הדברים אמורים? רבותינו ז"ל הסבירו את תחילת פרשתנו על דרך הרמז. "כי תצא למלחמה על אויבך", הוא היצר הרע. ומי יוצא כנגדו למלחמה, מובטחת לו עזרתו של הקב"ה, וסופו שינצח: "ונתנו ה' אלוקיך בידך". כמו שדרשו חז"ל: "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". ורבנו צדוק הכהן מלובלין זצ"ל אמר בשם הרבי רבי בונים מפשיסחא זצ"ל, שמה שמפרשים מקרא זה על מלחמת היצר אינו דרוש ורמז, אלא הוא פשט הכתוב! ובכן, יוצאים למלחמה ומנצחים. ואז מה? "ושבית שביו". מה פירוש הדבר? ומדוע לקחתו בשבי? ניצחת אותו- תשבר ותמגר אותו! ומדוע כתוב "ושבית שביו", ולא "ושבית אותו"?
אלא, מפרש רבנו ה"אור החיים" הקדוש- אין הכוונה לשבות את היצר הרע. מי שנתקל באריה טורף נס על נפשו, ואינו לוקח אותו בשבי… הכוונה היא לשחרר מן השבי את שבוייו של היצר הרע עצמו!
למה הכוונה? כמו המשל אודות היפנים. הדורסנות החילונית משתמשת בכלים טכנולוגיים להעברת מסרים שליליים. הכלים כשלעצמם הם ניטרליים, מדוע אפוא לא ישמשו אותנו לחיוב, לאורה, לתורה?! ספרי הלימוד החילוניים כה צבעוניים, מגוונים, מעוטרים, מסוגננים, וערוכים בטוב טעם- נוציא אנו לאור ספרים באותה רמה, ואף גבוהה יותר, אלא שהתוכן הוא משלנו. לא יהיו בהם משפטים כגון: "יוסי נסע לטיול בשבת", אלא "אמא הדליקה נרות שבת"! הם משתמשים במצגות ובעזרי המחשה- כל אלו הם כלים נהדרים, ואנו "נשבה את שביים": "קול הדף", שיעורי שמירת הלשון, ערוצי הקודש. הקלטות התורניות, תוכנות הסדר והעימוד, הגרפיקה ואיחזור המידע המסייעות כל כך בהוצאה לאור ומאפשרים את שפע יבול הספרים התורניים, האין הם בבחינת: "ושבית שביו"!
זהו שאמרו חז"ל, שעתידים האצטדיונים ובתי התיאטראות לשמש כמקומות תורה. ועינינו הרואות כיצד מתקיימים כנסי התעוררות ועצרות רבבה באצטדיון הענקי ב"יד אליהו" או בבנייני האומה בירושלים. הלא בכך ממלאים הם את ייעודם האמיתי, לטובה ולברכה! כשלעצמם, אין הם אלא כלים, ויש לצקת בהם את התכנים החיוביים. לאמץ אותם ולהרבות פעלים ליהדות ולמורשת בעזרתם.
לשבות את שביים!
שלושת הגנבים
נראה, שבימי קדם ידעו את סוד הלוחמה הפסיכולוגית כשם שידעו את תחבולות מערכות הקרב. ועל כן מזהירה התורה: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם"- מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, "אל תירא"- מפני הגפת תריסין (הקשת מגני המתכת, והקול נשמע כקול המוני גייסות) ושיפעת קלגסין, "אל תחפזו"- מקול קרנות (תרועת חצוצרות), "אל תערצו"- מפני קול צווחות. אם נביא בחשבון שהקרבות באותם ימים היו מרובי חילות והושם דגש על העדיפות המספרית- חילו של זרח הכושי מנה מיליון חיילים וסנחריב גייס למעלה משני מיליון וחצי חיילים לעלות על ירושלים, נקבל מושג על להט הקרבות, על המהומה וההתכתשות, הקולות והמראות. ניתן דרור ליצר ההרס והכיבוש, נשחקו הבלמים, ונמסרה לנו פרשת "אשת יפת תואר". מעין היתר, אומנם מסוייג ותחום, ובצידו אזהרה: אם תשמרו ותזהרו בכל הדינים והפרטים, ותקיימו את כל הסייגים, עדיין תהיו בבחינת "נבל ברשות התורה", ולא תרוו נחת מהתוצאה. אם חשבת שהתלקחה כאן אהבה, טעות בידך: סופך לשנאה, ואם יולד לך ממנה בן- יהיה סורר ומורה, ואם תחוס עליו- סופו שימיט על עצמו מיתה, רחמנא ליצלן. חיסרון יגרור חיסרון, עבירה תגרור עבירה, בסחרור נורא!
ובספר "אור הלבנה" הביאו משל נוקב בעניין. מעשה באדם שהיה רוכב על חמור ופניו אל הכפר, לקנות עז חולבת שתדור בחצרו. קנה עז, ותלה בצווארה פעמון. קשר חבל לזנב החמור וחיברו לסרט הפעמון, ושב לעירו שמח וטוב לב כשהעז מתנהלת בעקבות חמורו. כל זמן ששמע את הפעמון מקרקש, ידע שהעז מאחריו.
ראוהו שלושה פרחחים.
אמר הפרחח האחד: "יש לי רעיון כיצד לגנוב את העז".
אמר השני: "ואני מסוגל אף לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו!"
והשלשי לעג להם: "אין זה כלום, בידי לגנוב אפילו את בגדיו שהוא לבוש בהם!"
אמרו ועשו.
התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור. התיר את החבל, ומשך את העז אחריו. האיש המשיך לשמוע את דנדון הפעמון, ולא חשד בדבר. בטוח היה שהעז מהלכת בעקות החמור.
הפרחח השני המתין לו כברת דרך משם. "אמור לי, אדוני", התעניין הנימוס, האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?"
הביט האיש לאחוריו, ונחרד. "אבוי, העז נעלמה", ספק כפיו.
"מן הסתם לא הרחיק הגנב לכת", ניחש הפרחח. "אני אשמור על חמורך, ואתה רוץ אחרי הברנש!"
רץ האיש בכל כוחותיו, ואין עז ואין גנב. בלב כבד שב על עקבותיו- ואין גם חמור. אף השומר נעלם.
שרך דרכו רגלי, החום היה כבד והשמש קפחה. הגיע לבאר, והנה אדם עומד על שפתה, מביט לתוכה ודמעותיו נמהלות במימיה.
"מה לך בוכה", שאל בעניין. והלה סיפר כי התכופף לבאר להרוות צימאונו במימיה, וצרור כספו נשר מחיקו ונפל למעמקיה.
"יום של פגעים הוא", השיבו האיש, "גם לי נגנבו היום עז וחמור".
"הבלים", הפטיר הלה, "מה שוויים, אם תעלה את ארנקי מהבור אתן לך בשכרך את דמי החמור והעז גם יחד!"
התקווה שבה לפעם בו, המזל מתחיל להאיר אליו פנים. חיש קל פשט את בגדיו וצלל לבאר. חיפושו לא העלה דבר, האוויר כלה בריאותיו. כשהגיח ועלה- לא ראה את האדם, ולא מצא את בגדיו…
הנה כי כן, אילו לא היה שאנן כל כך מתחילה. אילו מעיף היה מדי פעם מבט לאחוריו לראות האם העז עדיין קשורה, מגיע היה זה מכבר בשלום לביתו. אבל הואיל וסמך על הפעמון, ולא חשד באפשרות גניבה, הלך מדחי אל דחי, ואשריו אם הצליח לחמוק לביתו באין רואה בחסות החשיכה.
כלפי מה אמורים הדברים? כלפינו, ההורים. אין קל מלומר: "איני רוכב על חמור, ולא קניתי עז. אבל הלוואי והיה מדובר בעז. הורים כה רבים "רוכבים על חמורם", עסוקים בענייניהם. ענייני הבית, העבודה. שאננים כל כך לנעשה עם צאצאיהם. רגועים מקול הפעמונים שברקע. זה בסדר, הצאצאים מאחורינו, הולכים בעקבותינו. ובינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם. חבר רע, חברה מדיחה. ובתים רבים כל כך היו שאננים עד שמישהו הסב את תשומת ליבם. קצין מבחן, שלא נדע, התעניין בנימוס האם ידוע היכן שהה התכשיט אמש. טלפון שאיבן את הלב מאימה. ואז מוצאים לפתע את כל הזמן שבעולם, יורדים מהחמור, מכל ענייני השגרה, מפסידים שעות עבודה וכסף כה רב בניסיונות שיקום או הצלה. ולא אחת שבים בלא העז ובלא החמור, בראש חפוי ובושה נוראה!
וכל זה היה יכול להיחסך במבט אחורנית, לראות היכן העז. לא לסמוך על הפעמון המרגיע…
רבי אברהם חכם זצ"ל, רבה של כרמנשאה שבפרס.
מעשה באדם, שפרנסתו על חטיבת עצים ביער. פעם, בעודו עוסק במלאכתו, ראה אריה יוצא מסבך היער ופוסע לקראתו. הפחד שיתקו, והוא הביט באריה באימה. ולהפתעתו, לא נדרך האריה לזינוק ולא ראה בו את טרפו. להיפך, רבץ תחתיו והתבונן בן בעיניו הצהובות. פחד האיש לזוז, לצעוד צעד, להניע איבר. לתדהמתו, פתח הארי פיו ודיבר בשפת בני האדם. "אל תפחד, אדם", אמר, "המשך במלאכתך!"
אזר האיש עוז, והמשיך לכרות את העץ. אמר לו הארי: "היער הוא ממלכתי, ואני נותן לך רשות לכרות כל עץ שתרצה!" הודה האיש, וצרר את העצים על שכמו למכרם. למחרת היום הביא חתיכת בשר לארי הפלאי. הודה לו הארי, והציע שיקח את החבל שהביא עימו לצרור את כפיסי העץ, את חציו האחד יקשור לגזע העץ ואת חציו השני יקשור סביב האריה. ברעד וחשש עשה כן. זינק הארי- ובכוחו העז עקר העץ. ידידות מוזרה התפתחה בין השניים. כאשר היה חוטב העצים מתעייף ממלאכתו היה שוכב ונרדם, והארי שומר עליו מפני חיות היער. וכאשר היה הארי עייף מציד היער, היה מניח ראשו על ברכי הצייד ועוצם עיניו בתנומה.
יום אחד, קרב הארי אל האיש, הניח את ראשו על ברכיו, ונרדם. בשנתו גהק גיהוק רחב. גל של אויר באוש עלה, והאיש נרתע בסלידה. "אוף", אמר בבחילה, "איזה סירחון!"
רתיעתו העירה את הארי הנם, והוא שמע את העלבון. קם וניער את רעמתו, פנה אל האיש ואמר: "ראשי כואב עלי".
שתק האיש, וכי מה יאמר.
אמר הארי: "יודע אני תרופה לכאב הראש. עליך להכות על ראשי בחזקה בצד הקהה של הגרון!"
היסס האיש.
אמר לו הארי: "ראשי כואב, רק זה ישכך את כאבי!"
משראה שחברו עודו מהסס, אמר בכעס: "מהר, פן יגבר הכאב ולא אהיה אחראי למעשי! אם לא תכני אתפרץ, ועלול אהיה לטרוף אותך!"
רכן ארצה והניח את ראשו למרגלות האיש. הרים האיש את גרזנו והנחיתו בכל כוחו- בצידו הקהה- על ראש הארי. רטט עבר בגוף הענק, והארי התעלף. צרר האיש את הענפים הכרותים ונשאם העירה למכרם.
למחרת בא ליער והארי איננו, נעלם.
ביום הרביעי חזר, ומבט נוגה בעיניו. התקרב עד לאיש, ורבץ.
אמר: "מכה חזקה הכיתני בראשי".
התנצל האיש: "לא מרצוני עשיתי זאת, אתה הכרחתני".
אמר האריה: "אמנם כן, התעלפתי. המכה פערה פצע בגולגולתי. הרואה אתה?"
הושיט האיש את ידו, וסרק בעדינות את רעמתו של הארי. "אכן", אמר, "אבל הפצע הגליד".
"כן", אמר הארי בעצב, הפצע בראשי הגליד, עוד מעט לא יהיה ממנו זכר. אבל העלבון שהטחת בי- לא ישכח מלבי לעולם… על כן אני מצווך: צא מן היער ואל תשוב אליו עוד, פן תעלה בי חמתי ואכלה אותך! אני הייתי ידיד נאמן, ואתה לא שמרת את ברית האהבה. הבה נפרד לשלום- כי אין מחילה למילה הפוגעת!"
מי יתן ונזכור לקח זה, ונזהר שבעתיים מלפגוע במילה בידיד, בבן הזוג, ואף בילדינו!… שכן, "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה (יפייס) את חברו!" והאיסור להקניט הוא איסור מדאורייתא, ונוהג בקטנים כבגדולים, בהבדל אחד: שאין לקטן כח למחול על פגיעה בו…
כבר אמצע אלול, חייבים להתכונן לקראת ימי הדין, שיחרצו את גורל השנה הבאה עלינו לטובה לחיים ולבריאות, לפרנסה טובה ולרוב נחת! חייבים לצבור עוד ועוד זכויות, שיכריעו את הכף לטובה!
מהי הזכות היותר גדולה, היותר כבירה? הבה נדמה לעצמנו שאנו רואים את כפות המאזניים. את הכף השמאלית ועליה ערימת זפת, רחמנא ליצלן. ואת הכף הימנית, והיא לא כל כך מלאה. והנה, נותנים לנו את האפשרות להוסיף עליה- לשים משקולות בנות טון האחת!
מה נשים? איזו שאלה?!
מהי המשקולת של הטון? מלה של תלמוד תורה! שהרי אמרו: "ותלמוד תורה כנגד כולם!" ופירש הגאון מוילנא זצ"ל, שכל מילה של תורה, "שוקלת" ככל המצוות כולן!
נציע הצעה: עוד כשלושה שבועות לפנינו. נאמר בכל יום מימות החול פרק אחד מפרקי אבות. הרי הם מודפסים בכל סידור. זמינים כל כך- וכבר בידינו כמה אלפי מצוות "בנות טון" ויותר- אין לנו מושג בכובד "משקלן"! ואם נשתתף בעצרת תורנית, או בשיעור תורה, כל מילה של דברי תורה שנשמע היא מצווה כזו, שיכולה לזכותנו בשנה טובה יותר לאין ערוך! הזמן קצר, הבה נוסיף משקולות לכף הימנית, ככל יכולתנו!