"ויאמר ה' אל אברם לך- לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקלליך אאֹר ונברכו בך כל משפחות האדמה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו'" (י"ב, א'-ד')
החומר בשירות הרוח
אומר רש"י: לך-לך. לטובתך ולהנאתך…שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם…
לכאורה, תמוה הדבר עד מאוד, הרי כל ההבטחות הנ"ל שהמה: בנים, כסף ושם טוב, הבטחות גשמיות המה, ומי לנו כאברהם אבינו ע"ה המרוחק כרחוק מזרח ממערב מכל ענייני החומר, וכל כולו ומהותו קדוש שם שמים, ומה לו להשתכנע כביכול מהבטחות גשמיות אלו, המתאימות לאיש חומרי האוהב כסף ורודף כבוד לשכנעו לעבור ממקום למקום, וכי שכנוע זה מתאים לאברהם אבינו עליו השלום?
אלא, כל ההבטחות המוזכרות, אם נעיין היטב, נגלה שהבטחות רוחניות המה. שהרי יודע הקב"ה שכל רצונו של אברהם אבינו עליו השלום לקדש שם שמים ולעשות נפשות רבות ולקרבן לאמונת ה'.
וזהו שאומר לו הקב"ה "לך-לך" ופרש רש"י: "להנאתך ולטובתך", ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם. כלומר, לך-לך למקום ששם תקדש שמי ותקרב נפשות ביתר שאת לעבודת ה' וזו היא הנאתך וטובתך האמיתית, כי ידעתי כי זהו כל שמחתך וסיפוקך, וכמו כן שם תזכה לבנים, הכוונה לתלמידים הקרויים בנים והם בנים ממש. וכמו כן, שם אודיע טבעך בעולם וממילא יהיו דבריך נשמעים, כי ככל שתהיה מפורסם יותר כך יתקבלו דבריך, וכן תזכה לעושר, וכידוע העשיר דבריו נשמעים יותר מהעני, לפי שיראים ממנו יותר.
מה קשה יותר?
"לך- לך"
נשאלת השאלה: לאחר שעמד אברהם אבינו ע"ה בנסיון הגדול של כבשן האש, מה טעם לנסותו ב"לך- לך מארצך"? הרי נסיון זה של מעבר דירה וכו'… קל יותר מהנסיון שקדם לו?
תשובה: הנסיון הגדול של אברהם אבינו ע"ה התבטא בכך שעליו לעזוב את דירת הקבע שלו, בה התגורר במשך שנים רבות, מבלי שיהיה בידו הסבר "משכנע" לשכניו ומכריו, מדוע ולמה הוא עושה את הצעד הזה.
שהרי דרך העולם, אדם עוזב את דירתו כדי להתאחד עם משפחתו הנמצאת בארץ אחרת, או משום ששם התנאים טובים ומתאימים לו יותר וסיבות נוספות כיוצא באלו, אותן הוא מסביר לשכניו וידידיו, כדי לא להצטייר בעיניהם כאדם בלתי יציב, המחליף דירתו ללא כל סיבה.
וכאן כאשר ציוה הקב"ה על אברהם לעזוב את ביתו ואת ארצו, וללכת, הוא לא פירט בפניו אפילו לאן ללכת, ולאיזה כיוון לפנות.
אפשר לתאר בדמיוננו את קול צחקוקם של השכנים אשר הביטו עליו כעל אחד שאינו יודע מה הוא עושה.
עפ"י זה אפשר להבין שמבחינה מסוימת הנסיון ב"לך- לך" היה קשה יותר.
אדם המושלך לכבשן האש, עשוי לחרף נפשו ביתר- קלות, מאחר ויודע שאנשים "מעריכים" את מי שמוסר נפשו למען אמונתו, אך כאשר נצטווה אברהם ללכת מארצו, שאלוהו שכניו ומכיריו להיכן הנך הולך, ועל מה ולמה אורז אתה את כל חפציך? והוא מצידו לא ידע מה להשיב להם, עד שהיה נראה בעיניהם כשוטה.
זה נסיון!
משל:
תפילה הופכת רע לטוב
"ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע… ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט-נא השמימה… כה יהיה זרעך" (ט"ו, ג'-ה')
"אמר אברהם: נסתכלתי באצטגנינות שלי, וראיתי שאין אני מוליד. אמר לו הקב"ה: צא מאצטגנינות שלך- מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד, מאותו כוכב אני מראה לך שאתה מוליד". (ילקוט)
המאמר תמוה מאד:
אם הכוכב מראה שאינו מוליד- איך יתכן שאותו כוכב מראה שכן יוליד? הרי לא נאמר שה' שינה את הכוכב, אלא: מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד, מאותו כוכב אני מראה לך שאתה מוליד.
נביא את דברי הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים- ב' כ', א').
ומדוע? כי לא עסק בפריה ורביה.
אמר חזקיהו לישעיהו: תן לי בתך.
אמר ישעיהו: כבר נגזרה הגזרה!
אמר לו חזקיהו: בן אמוץ! כלה נבואתך וצא מביתי- כך מקובלני מבית אבא: לעולם אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים.
עד כאן דברי חז"ל, ועתה – אל המשל:
לכפרי אחד היו כלי כסף וזהב, תכשיטים ומרגליות, ופחד להניחם בביתו, שכן בכפרו היו גנבים ובריונים.
מה עשה?
ארז את כל האוצר בתיבה, ושלח את התיבה אל בית ידידו העירוני, ובקש ממנו שיניח את האוצר בחדר-משכיתו, ששם בודאי השמירה חזקה ביותר.
אולם למרבה הצער, לא הועילו כל האמצעים, וגנבים פרצו לילה אחד אל בית העירוני ולקחו את האוצר.
השכם בבקר הזדרז העירוני ושלח שליח מיוחד אל הכפרי לאמר:
דע לך, ידידי, כי, לצערי הרב, נגנב אוצרך מביתי.
הכפרי לא בזבז אף רגע אחד, גייס את כל ידידיו, אנשי משפחתו ושכניו, וכולם התפזרו בכל שבילי היער ובכל המקומות, כדי למצוא את השודדים.
עמד השליח העירוני, הסתכל על החיפושים הקדחתניים, לגלג ואמר:
למה לכם, כפריים טפשים, כל העבודה הזאת?
לדעתי, כדאי לכם להפסיק את החיפושים, כי חבל על הזמן ועל הכסף.
שאל אותו הכפרי:
אולי תאמר לי בכלל, מי אתה ולשם מה באת הנה לכפר?
באתי- טען השליח- בשליחות חברך העירוני, להודיע לך אודות הגנבה.
ובכן- גוער בו הכפרי- שמע מה שפיך מדבר! ודאי שלח אותך ידידי העירוני כדי לזרזני בחיפושים. בטוח הוא שיש תקוה למצוא את הגנבים, ועמם- גם אוצרי. שכן, אילו היה מתיאש, ודאי לא היה שולח אותך אלי בדחיפות כזאת.
לכן, אל תעמוד כגולם, הצטרף גם אתה אל המחפשים, באשר יש תקוה.
הנמשל:
כאשר הקב"ה שולח לנו נביא, כוונתו היא שנתקן את המעוות, ועל ידי זה נוכל להפוך הכל לטובה.
וזה שאמר חזקיהו לישעיהו:
"כלה נבואתך וצא"! כי אם הקב"ה שלח אותך אליי, יש עוד תקווה, ויש עוד בידי לתקן את מעשיי. ואם הדבר מוחלט, מדוע שלח אותך ה'?
והנה, כשרצה הקב"ה להודיע נבואה לאברהם אבינו, היה מודיע ע"י גרמי שמים.
ורצונו יתברך היה שיבקש בנים, כפי שאמרו חז"ל: "למה היו אמותינו עקרות? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים".
לכן מראה לו הקב"ה בכוכבים שאינו מוליד, כדי שיתפלל, ואברהם אבינו הבין שהוראת הכוכבים היא סופית, ללא ערעור, וזה שנאמר: הסתכלתי באצטגנינות שלי וראיתי שאין אני מוליד.
על זה אמר לו הקב"ה: צא מאצטגנינות שלך. כלומר, מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד, ממנו אני מראה לך שאתה מוליד על ידי תפילתך. כי אם הוראת הכוכבים אינה משתנה- למה לי להראותך דבר שאין לו תקנה? אם הקב"ה מודיע- ברצונו יתברך שיתפללו לשנות הדבר לטובה.
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך" (י"ב, ב')
"ואגדלה שמך"- זה שאומרים אלוהי יעקב (רש"י)
במסכת ברכות דף י"ג מצינו כי כל הקורא לאברהם "אברם" עובר על עשה, ואילו ליעקב מותר לקרוא יעקב אעפ"י שציווה ה' יתברך לקוראו בשם ישראל.
ובאמת מה טעמו של דבר?
נשים לב ששמות האבות "אברהם יצחק יעקב" מכילים שלוש עשרה אותיות, כמניין "אחד"- כלומר שהם הכריזו בעולם על אחדות האלוקים.
גם שמות האמהות "שרה רבקה רחל לאה" מכילות שלוש עשרה אותיות.
ביחד זה עולה למניין עשרים ושש אותיות כמניין שם "הויה".
ולכן אם נהיה חייבים לקרוא ליעקב- ישראל, הרי יעלה המספר לארבע עשרה אותיות ולא יהיה זה כמניין "אחד" וכמניין "הויה" , לפיכך חייב השם יעקב להישאר כמקודם.
כל זה בא רק מתוך שנתגדל השם "אברם" ל"אברהם", בתוספת אות אחת. אבל אילו נשאר "אברם" כמקודם הרי מן ההכרח היה להגדיל שמו של יעקב ל"ישראל" כדי להשלים את מנין האותיות הדרוש.
וזהו פשוטו של דבר: "ואגדלה שמך"- מ"אברם" ל"אברהם", ו"זה שאומרים אלוקי יעקב"- שכן אלמלא אמרו ישראל, לא היה שמך יכול להתגדל ועל כורחו היה נשאר "אברם" כמקודם…
ואף השם "ישראל" לא קופח ואם נשים לב ראשי התיבות ישראל כוללים את שמות כל האבות והאמהות.
"והיה ברכה" (י"ב, ב')
דרך העולם שכאשר אדם עולה לגדולה ומתעשר, הרי הוא מתרחק מבני משפחתו וממכריו העניים ואין זה עוד לפי כבודו לתת דעתו עליהם ולעזור להם. ממילא קונה לו אדם כזה שונאים ומקנאים המקללים אותו.
לפיכך אומר ה' יתברך לאברהם, כי אפילו לאחר "ואגדלה שמך" לא תהיה מאלה שגדולתם מביאה להם שונאים המקללים אותם, כי אם "ואהיה ברכה"- שתוסיף לעשות צדקה וחסד וכולם יברכו אותך…
תחשוב טוב- יהיה טוב!
"ואברכה מברכיך ומקללך אאר" (י"ב, ג')
מדוע נאמר לגבי ברכה קודם "ואברכה" ואח"כ "מברכיך", ואילו לגבי קללה נאמר הפוך- קודם "מקללך" ואח"כ "אאר"?
תשובה: משום שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ומחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולפיכך המברך מתברך עוד בטרם הגיע לכלל מעשה רק בשביל המחשבה, ואילו המקללים יתקללו רק לאחר מעשה ולא בעד מחשבה בלבד.
"ופחד יצחק"
"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב, ה')
שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים (רש"י)
נשאלת השאלה: מה היה בסופם של אותם גרים? הלא אינם מוזכרים בשום מקום?
ברם, אחרי פטירתו של אברהם אבינו לא רצו להצטרף אל רבם החדש- אל יצחק אבינו- משום שאצל אברהם אבינו ראו רק את מידת החסד: צדקה, גמילות חסדים והכנסת אורחים, ולא יכלו להסתגל למידת הפחד והגבורות של יצחק, ואמרו כי לאחר אברהם אין עוד מורה ורבי בשבילם, לפיכך נסוגו אחור וחזרו לסורם…
מה באמת מקורו של דבר שבחר לו יצחק דרך חדשה של פחד ולא נקט במידת החסד כדרך אביו אברהם?
תשובה: משום שהיה יצחק מפחד תמיד: שמא עדיין אינני כמו אבא! עד כמה רחוק אני ממידותיו של אבא!- ומתוך כך נעשה "פחד יצחק" דווקא מתוך השאיפה להיות כמו אביו.
"האדם הקדמון" (י"ג, י"א)
ויסע לוט מקדם"- הסיע עצמו מקדמונו של עולם (רש"י)
הוא הסיע עצמו מן היהודי הראשון בעולם, מאברהם אבינו…
כלומר, האדם הקדמון- הכוונה לאברהם אבינו,
ולא כפי שטועים לחשוב כיום!
החוכמה- לא לריב!
"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם…"
נשים לב:
ריב- לשון זכר
מריבה- לשון נקבה
אברהם אבינו החכם עצר והפסיק את המחלוקת מיד בתחילה בעודה ריב- זכר כמו שנאמר: "הפרד נא מעלי".
טרם הפך הריב למריבה- נקבה בבחינת אם המולידה עוד ועוד מריבות.
אין לא יכול- יש לא רוצה!
אומר הקב"ה לאברהם: " הבט נא השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם".
למעשה מן המאמר הנ"ל משתמע שאין אפשרות לספור את הכוכבים.
ובכל זאת, אברהם אבינו ע"ה אינו מסרב לבצע את "הבלתי אפשרי" מתוך תואנה שזה לא הגיוני ושאינו יכול לעשות כן. והדבר תמוה עד מאוד:
א. מדוע מצווה הקב"ה על אברהם אבינו לבצע מעשה שאינו הגיוני?
ב. מדוע אברהם אבינו מנסה לבצע מעשה הנוגד כל היגיון?
אלא כאן מלמדת אותנו תורתנו הקדושה כלל גדול:
למרות שהדבר "בלתי אפשרי" לכאורה, אין אברהם אבינו ע"ה מסרב לבצעו מתוך תואנה שאינו יכול…
להפך, לכתחילה הוא מנסה, ואם לאחר מכאן יתברר שזה בלתי אפשרי, אזי- יפרוש.
על זה מוסיף הקב"ה ואומר לו: "כה יהיה זרעך"- דהיינו גם זרעך ינהגו כמוך, וימדדו את היכולת במידת הרצון, ולא את הרצון במידת היכולת. וכידוע אין דבר העומד בפני הרצון, וכאשר ישנו רצון כן ואמיתי, אזי מתגלים כוחות הנפש האדירים של האדם ומתברר שיכולתו גדולה בהרבה ממה שניתן היה להעריך מראש.
וממילא מובן מה שכתוב- פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם…
על האדם מוטלת החובה לעשות את ההשתדלות שאותה הוא מסוגל לעשות, ואם האדם יעשה כפי יכולתו- ינסה, אזי ה' עוזרו וממילא יצליח האדם נגד כל היגיון,
שהרי ה' עוזרו!
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו.
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה