שנהיה, לפחות, בכיוון הנכון!
מעשה במלך גדול, רם ונישא, שהרחיב את גבולות ממלכתו עד איי הים, ומצא שם מכרות זהב לרוב ומרבצי יהלומים לאין שיעור. היו בני האיים גודשים את צי אניותיו באוצרותיהם, באבנים יקרות ופנינים מרהיבות ומטילי זהב טהור, ועושרו של המלך גדל למעלה ראש. יכול היה לוותר על מיסי בני ארצו, ולהעניק להם חיי רווחה ביד רחבה.
אמר המלך לנפשו: אין זה הוגן להרעיף רוב טובה. הן יש כאלו הראויים לה יותר, ויש הראויים לה פחות. יתר על כן, יש נתינים חרוצים שהעושר יהיה להם לברכה ויתן תנופה לפעלם, ויש עצלים ונרפים שהעושר ינוון אותם ואף ישחיתם. זאת, ועוד: הלא הדין נותן שהנתינים יזכו לגמול רב יותר מאלו שאינם כה מסורים.
מה עשה? קבע מטהו בפאתי הממלכה והכריז לאמר: "כל מי שיבוא לפני המלך, יעשירהו המלך עושר רב!"
ההכרזה עוררה הדים. הנתינים הנאמנים והמסורים שמחו לעצם הזכות לבוא לפני המלך, להראות לפניו ולקבל מידו את התשורה. ברוב להיטותם יצאו לכיכר העיר ושכרו את העגלות והכרכרות, כל אמצעי תחבורה. והכיוון אחד: אל מטה המלך אשר בפאתי הממלכה. שמח המלך לקראתם שמחה גדולה, ערך להם משתה כידו הרחבה, האיר להם פניו והעשירם עושר רב.
והיו רבים שאמרו לנפשם- ובמידה רבה של צדק, יש לומר- הרי אוצרותיו של המלך כה רבים, בלתי נדלים, מדוע עלינו להיות הראשונים? הסדירו בראשונה את עסקיהם, יצאו במתינות, וכשגיעו לכיכר העיר- לא מצאו כבר אמצעי תחבורה, אלא עגלות אופן רתומות לחמורים עצלים, או עגלות משא הרתומות לסוסים איטיים. באין בררה, שכרו אותן והתנהלו לאיטם בדרך העולה אל מטה המלך.
והיו כאלו שאמרו לעצמם: למה למהר, הן לא נפסיד דבר. נהפוך אפוא את המסע לטיול מהנה, מסע רגלי להכרת הטבע. כיתפו תרמיל ומילאו מימיה, והחלו לצעוד להנאתם, עקב בצד אגודל, נהנים מרוח היום והדר היקום.
והיה, אמנם כן, היה אחד שראה את כולם יוצאים, ויצא גם הוא. ראה שנוהרים לכיכר העיר, ופנה גם הוא. ראה שמסתערים על כל אמצעי תחבורה, ישן וחורק כאשר הוא, ועיקם אפו. לפתע הגיעה כרכרה הדורה, נוחה, רתומה לסוסים אבירים- ואיש אינו מסתער לעברה. עצר אותה והתמקם עליה בנוחות, מחייך בעליונות ובזחיחות דעת. הפרט השולי, שהמרכבה נסעה בכיוון ההפוך, לא נראה בעיניו חשוב דיו כדי לוותר בעבורו על הנוחות…
ואז, ביום אחד- הוא ראש השנה- ציוה המלך על כולם לעצור, לעמוד על עומדם: העושר והאושר ינתנו להם לפי דירוגם!
אלו שמיהרו והזדרזו והגיעו עדיו, נכתבים ונחתמים לאלתר בספרת של צדיקים.
השאר, לפי מיקומם, התאמצותם וזריזותם, כך יתוגמלו. ועוד תינתן להם ארכה של עשרה ימים, עד ליום הכיפורים, כדי לשפר את מעמדם, לנסות ולהגיע.
אבל מה יעשה לזה, אשר יימצא נוסע… בכיוון ההפוך?!
כך יש לקרוא את הפסוקים בפרשתנו: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם. ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך". "היום"- אומר הזוהר הקדוש- זה ראש השנה. כולם ניצבים בו לפני ה', מהגדול עד הקטן, מהזריז ועד העצלן. כולם יעברו בברית, כולם יזכו בעזרת ה' בדין אבל חריג אחד יש:
"פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך": יכול אני לקבוע כיוון אחר, לנסוע ליעד אחר, אבוי, "לא יאבה ה' סלוח לו! כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים!"
כי רק לא זאת! רק לא לחשוב שאפשר לסטות לכיוונים אחרים, שאפשר לנסוע בניגוד לכיוון התנועה שנקבע ממרום!
אבל ההולכים בדרך המלך, מלכו של עולם, יזכו לרוב טובה וברכה ולשפע אורה!
דע לפני מי אתה עומד!
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" בספרים הקדושים הביאו דברי הזוהר הקדוש כי "היום" רומז על ראש השנה, היום הגורלי הקובע מאורעות השנה כולה. היום בו חלים ורועדים מאימת הדין. והכתוב מזהיר ואומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם"!
למה הכוונה? נזכיר משל נוקב מתוך הספר "שערי ארמון", משלים מאלפים לימים הנוראים: מעשה באדם שניהל בית הימורים שאינו חוקי. מושל המחוז ידע על קיומו, אך כל עוד פעל בצנעה, ברשות היחיד, העלים עין. פעם עמד להיערך בעיר יריד ססגוני, וסוחרים נהרו מקרוב ומרחוק להקים דוכנים ולמכור סחורות. וכרגיל בירידים אלו, הוקמו אף דוכני שעשועים צבעוניים ומושי עין. זימן אליו המושל את בעל בית ההימורים, והזהירו: "הישמר לך פן תקים ביריד דוכן הימורים!"
התקומם האיש, ומחה: "למה נפליתי מכל דוכני ההבלים והשעשועים המוקמים שם באין מפריע, דוכני התחרויות למיניהם!"
והמושל הסביר: "אין רע בכך שאדם ישתעשע בפרוטה, או יקנה לילדיו זוטות. ואם דוכנים אלו מוסיפים צבע ועניין ליריד, מהווים הם חלק מנופו. אבל ההימורים מושכים את הבאים ומפתים אותם להפסיד כל כספם, מרוששים אנשים ומאמללים משפחות, לכך לא אסכים בשום פנים ואופן! על היריד להיות מוקד שמחה, ולא מקור עצב ואבל!"
אבל דווקא מסיבה זו השתוקק האיש לפעול ביריד! כי אווירתו קלת ראש, ובאיו מצוידים בכסף. וביקש לנתב כסף זה אליו… וכך, למרות שידע שביד המושל לקנסו בסכום גבוה ואף להשליכו לכלא, הקים דוכנו ביריד…
היריד נפתח ברוב המולה, ומושל בא לסייר בין דוכניו. לפתע עצר בתדהמה: התקהלות צדה את עינו. המוני אנשים התגודדו סביב שולחן הימורים, שבעליו גרף בקדחנות סכומי עתק.
בקושי כלא המושל את זעמו הגואה. התקרב, ושאל באיפוק: " האם שכחת את אזהרתי, לבל תקים כאן דוכן?"
נשא האיש עיניו, והתנצל: "לא ידעתי שתערוך כאן ביקורת"…
אוי להתנצלות שכזו.
בינתיים נאספו אנשים, לראות בעימות המרתק. כיוון שראה אותם, אורו עיניו: "רבותי, למה תעמדו באפס מעש? התקרבו והניחו את הימוריכם! שימו דינר על כל מספר שתחפצו, אולי יאיר לכם גלגל המזל פנים!"
והמושל עומד ורואה…
לא, כאן לא יכול היה עוד להבליג, אסור היה לו להבליג. מיד ציווה, והשוטרים הרסו את הדוכן, החרימו את דמי הזכיות וגררוהו אל הכלא…
ואנו, כלום אין אנו דומים לאותו חצוף. לא זו בלבד שממרים אנו פי ה', אלא שאנו עושים זאת ניכחו, נוכח עיניו הצופיות בנו. כמו שאמר דוד המלך: "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים, שם אתה. ואציע שאול, הינך" ונאמר: "היסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו?"
על כך מתוודים אנו בימי הסליחות: "רחום וחנון, חטאנו לפניך. רחם עלינו והושיענו". משרישים אנו בהכרתנו, שניצבים אנו לפני ה'- וחוטאים לפניו!
"להמרות עיני כבודו". וכמו שפירשו בזוהר הקדוש: "והרע בעיניך- לנוכח עיניך- עשיתי"!
הכרה זו מתעצמת שבעתיים בראש השנה, הוא "יום הזיכרון", שאמרו עליו בגמרא שבשעת תקיעת שופר יראה האדם עצמו כאילו עומד הוא בבית המקדש, בקודש הקדשים, לפני ולפנים, לפני ה'! הכרה זו בלבד די שתעורר לתשובה! כמה חרדים היינו לו נקראנו להתייצב לפני צדיק קדוש בעל רוח הקודש, שיביט בנו ויראה כל מה שעשינו בימי חלדנו! וזהו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם"! איזו הכנה עלינו לעשות לשם כך!…
הכרטיס הזוכה
מייחלים אנו בכל לב, כי בסיומה של שנה לא קלה, שנה של מתחים ומצוקות, שנה שהיו בה כה הרבה תאונות, מחלות ואף אסונות, והרי "לב יודע מרת נפשו" כל אחד יודע אשר עבר עליו ועל משפחתו, "אשר ידעון איש נגע לבבו". יודע כמה רחוק הוא מאושר ורווחה, כמה נזקק הוא לבריאות ולשמחה- מייחלים אנו איפוא כי יתקיים בנו "תכלה שנה וקיללותיה- תחל שנה וברכותיה". שהשנה הבאה עלינו לטובה תאיר אלינו פניה. תהיה שנת רווחה וכלכלתה, שנת בריאות ורפואה, שנת ברכה וישועה, חיים ושבע ושלום. שנה שהכל ילך בה כשורה! אמן ואמן, כן יהיה רצון!
אולם, מדוע להסתפק בתקוה ובייחול, אם המפתח נמצא בידינו. המפתח לאושר, לטובה ולברכה! מפתח זה, מפורש בתורה הקדושה. הבטחה נצחית, מפורשת. וכך נאמר בפרשת השבוע: "ואתה תשוב- ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום – והותירך ה' אלוקיך בכל מעשי ידך ( פירש הספורנו: יתן לך הצלחה יתרה מכל הצלחה קודמת !) בפרי בטנך ( נחת מהילדים!) ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה! כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך – כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך!"
המפתח בידינו – " כי תשוב אל ה' אלוקיך"! מי שלא יעזר בו לפתוח לעצמו – ולבני משפחתו עמו – את שערי ההצלחה, שערי האורה והרצון, למה הוא דומה? למשלו של הגאון רבי אברהם ענתבי זצ"ל, ראב"ד ארם צובא.
מעשה באדם שנקלע למצוקה כספית חמורה. חובותיו הלכו וטפחו, והנושים עמדו לעקל כל אשר לו. הלך ברחוב ועשתונותיו נבוכים: מהיכן ישיג את ההון העתק הדרוש לו לכסוי חובותיו נשא עיניו למרום ושפתיו נשאו תפילה: "ריבונו של עולם, נקלעתי לצרה – אנא ה', הושיעה נא!" וה' שומע קול שוועה . רוח קלה הביאה לרגליו פיסת נייר. גחן והרימה – והנה כרטיס הגרלה בידו ! תוהה ומשמים המשיך בדרכו . עבר ליד דוכן פייס, והסתקרן. מבחוץ תלויה היתה כרזה, ועליה מספרי הזכיה. הביט בכרטיס והשווה, וראה שזכה בזכיה הגדולה.
אך מיד נתכרכמו פניו. חשב: " ומה , האם עלי לנסוע לבית מפעל הפייס, להציג את הכרטיס, ללכת מפקיד לפקיד… לא חבל עלי הטרחה!"
הנח לכרטיס לנשור מבין אצבעותיו והמשיך בדרכו כשהוא תוהה מהיכן יכסה את חובותיו ושפתיו ממלמלות בכאב לב: " ריבונו של עולם, מתי תשמע את תפלתי ותשלח לי ישועה." …
עד כאן המשל. והוא כה מקומם –
גם כאשר אנו יודעים, שאנחנו הננו הנמשל…
שהרי " כרטיס ההגרלה" בידנו, הכרטיס הזוכה, המזכה בכל טוב! " ואתה תשוב ושמעת בכל ה' "– ואז יבואו כל הברכות וישיגונו. מה נדרש מאיתנו! " לסובב את המפתח"! להרהר בתשובה, להקפיד יותר בשמירת התורה והמצות. וזו טרחה קטנה אף יותר מהצגת כרטיס ההגרלה לפדיון. שהרי התורה הקדושה מעידה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". ורבנו הספורנו זצ"ל מפרש זאת על מצות התשובה. אין קל ממנה! "בפיך ובלבבך" – להכיר בליבך את חטאיך, ולהתחרט, ולהתוודות עליו בפיך – ואחר כך: "לעשותו", לשמור את המצוות ולעשותן. ומובטח, בהבטחה אלוקית, שנזכה על ידי כך בשנה טובה ומאושרת!
הבה נאמץ את מפתח הזהב, ונפתח לעצמנו שערי אורה!
" קרוב אליך הדבר מאוד"
העיר קרקא שוממת כיום מיהודיה, אבל נוסעים שבקרו בה לא מכבר מסרו, שבניין בית הכנסת של רבי יוקיל (כינוי חבה של יעקב) עודו עומד על תילו, ובבית העלמין מצאו את מצבתו, כאשר מצוין בה שהוא שבנה את בית הכנסת. א"כ, אין זה ספור אגדה, אלא מעשה שהיה! נספרו איפה.
רבי יוקיל זה היה עני מרוד. עולליו התהלכו בלואי סחבות ורעדו בקרה ובצינה, שאלו לחם, ואין. בבקתתו הקטנה היה תנור לבנים ענק, אך לא היה לו כסף לקנות עצים להסיקו.
לילה אחד חלם ר' יוקיל חלום. ה' ראה בעוניו, ויבוא הקץ לסבלו. בעיר המלוכה, למרגלות הגשר המוביל אל הארמון, טמון אוצר. יחפור שם, יחשוף אותו, ויתעשר עושר רב.
קם ר' יוקיל, וליבו מתרונן. נטל את טליתו ותפיליו, ושם פעמיו לעיר המלוכה. חצה כפרים וערים, גמא מרחקים, והגיע. עיניו לא שבעו ממראות הכרך, אבל הוא לא שכח את מטרת בואו. הגיע אל הרחבה שלפני הארמון, והשתאה. אכן, הכל כפי שראה בחלומו: הארמון הנישא על צריחיו ומגדליו, השער הענק, והגשר המוביל אליו. המציאות זהה בכל. פרט לדבר אחד. לא הראוהו בחלומו את החייל החמוש הניצב על משמרתו וחוסם את הכניסה בפני אורחים לא קרואים.
ראהו ר' יוקיל, ורוחו נפלה בקרבו. הנה הארמון, והנה הגשר. והאוצר מחכה לו מתחת לעמוד, יודע הוא את מקומו במדויק- אבל החייל לא יניח לו לחפור. לא יניח לו אפילו לגשת…
אם כן, הכל היה לשווא! לשווא שמח, לחינם כיתת רגליו, הלך מרחק כה רב… עמד כנטוע במקומו, ובהה בחייל באכזבה ובתסכול עמוק.
"זוז, יהודי". ציווה החייל, "אין לעמוד כאן ברחבה"!
נרעד ר' יוקיל, וממקומו לא מש.
"מה לך עומד כך, מה תבקש?"
ואז הבזיק במוחו רעיון: אולי אפשר לערב את החייל בעניין, לשתפו בגילוי האוצר? פתח וסיפר את חלומו. דרך ארוכה עשה, ואם יסכים החייל לאפשר לו לחפור…
צחק החייל צחוק גדול וקרא: "ובגלל חלום הטרחת עצמך לבוא? אמור נא לי, מה שמך?"
"יוקיל, אדוני".
"ומהיכן אתה?"
"מקראקא, אדוני".
"הנה יוקיל, הבה נאמר שחלמתי, שמתחת לתנורו של יוקיל מקראקא חבוי אוצר- האם היה עולה בדעתי ללכת לקראקא ולחפשו שם?… איזה שיגעון זה, איזה טירוף! שא רגליך יוקיל, והסתלק!"
הוא לא היה צריך לומר זאת פעמיים. יוקיל נשא רגליו, קל כנשר, ועשה את כל הדרך חזרה. הגיע לעירו ובא לביתו, והחל לפרק את תנור הלבנים.
"מה אתה עושה", קראה אישתו, "נתבלעה עליך דעתך!"
אבל יוקיל לא ענה, הוא פירק את התנור וחפר תחתיו- ומצא אוצר, כ'חלומו' של החייל!
התעשר יוקיל עושר רב, היה לאחד מ"פני העיר" בקרקא, והקדיש הון רב לבניית בית כנסת מפואר הקרוי על שמו.
זה הסיפור, אך גלום בו גם מסר ולקח. והם כה נוקבים.
שואלים אדם: מדוע לא תשתפר, מדוע לא תתעלה. מדוע לא תזכה באוצר נפלא של אור וזוהר? והוא עונה: עלי להגיע לשם כך לעיר המלוכה, והחייל חוסם את הדרך.
כלומר?!
כדי להתעלות צריך לגור בבני ברק, או בירושלים, צריך להקריב פרנסה או חברה, ויש מכשולים ומניעות כה רבות…
ואין זה נכון!
כי האוצר חבוי בביתך, תלוי רק בך! בעירך ובביתך תוכל להתעלות. במצבך ובתנאיך תוכל להיות לעשיר מופלג באושר רב!
והדברים כתובים בפסוק בפרשתינו:
"כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
דרושה רק החלטה אמיצה, ובדק בית יסודי!
"חלקם בחיים"
רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל פתח במשל. אדם הלך על שפת הנהר, וראה נער נסחף במערבולת. קפץ למים ומשה אותו. הציל את חייו. התברר, שהציל חיי בן המלך. הכיר לו המלך טובה, והורה שיכניסוהו לאוצר המלוכה ליום תמים. כל מה שיקח, יהיה שלו. יצא בשקים גדושים אבנים טובות ומרגליות, חפצי אמנות ושכיות חמדה, והיה לעשיר מופלג. בנה חווילה רחבת ידיים בלב המטרופולין, היה לסוחר מצליח ולמקובל בכל טרקליני החברה הגבוהה, השיא צאצאיו עם בני האצולה, ובכל שנה ערך משתה למכריו ביום בו זרח מזלו והאירה שמש הצלחתו.
פעם, בעת המשתה, כטוב ליבו ביין, שאל את הנאספים:"אימרו נא לי, מה היה היום המאושר בחיי?"
ניחשו:"יום חנוכת הבית". ארמון זוטא, שמעטים כמוהו ליופי והדר!
אחרים אמרו: "יום נישואיך- יום נישואי ילדך- היום בו הוכתרת בתואר אצילות!"
שלל את כל התשובות. אכן, כולם ימים טובים ושמחים, אבל היום המאושר בחייו, גילה, היום בו בילה במרתפי אוצרות המלוכה. אמנם, כל היום עמל בפרך. בקדחנות, בלא הפוגה, לא אכל ולא שתה- אבל ידע שבכל רגע מוסיף הוא עושר על עושרו, מגדיל הונו. הנה עוד מחרוזת פנינים, הנה עוד צרור יהלומים, הנה עוד שכיית חמדה, חפץ אמנות…
האמת היא, אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכך צריכה להיות הרגשתנו בקיום המצוות, שהרי "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא! – אלא שאין לנו לב להבין זאת, ושכל להכיר בכך. אילו כך חשנו, לא היה מאושר מאיתנו בשעה של לימוד תורה, בה כל מילה מרבבות המלים הנלמדות ערכה רב מכל תרי"ג המצוות גם יחד. אבל כאשר ה' יתברך יסיר את אוטם הלב, ויקויים בנו מקרא שכתוב: "ומל ה' אלקיך את לבבך… לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך- למען חייך!", או אז נכיר ונרגיש בייקרת החיים, נשמח בכל רגע של קיום המצוות ולימוד התורה כעל כל הון, "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים", "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף!"
הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל
בפרשה הקודמת, בפרשתנו ובפרשה הבאה, קוראים אנו על הייסורים המזומנים לבוא על העבריינים לעוררם לשוב בתשובה.
מעשה באדם שבא לפני הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל, רבה של ספאקס שבתוניס ושאל: " לאחרונה תכפו עלי יסורים וצרות. למה הרע לי ה', ומדוע הביאם עלי?"
אמר לו: "אספר לך מעשה שהיה. כפרי אחד ביקש לנסוע לתוניס, עיר הבירה. אמר לו: "לך לעיר ספאקס, ושם תעלה לרכבת שתיקח אותך למחוז חפצך".
והוא, מימיו לא ראה רכבת!
הגיע לבית הנתיבות, קנה כרטיס ועלה לקרון. הביט סביבו, וראה חדר ארוך גדוש ספסלי ישיבה. בחר מקום, וישב. המתין.
לפתע נשמעה צפירה, והחדר החל לזז, חופז בקול שיקשוק גלגלים! אמר: "מה זאת? חדר- נוסע?!"
קם והלך לקרון הסמוך, ולקרון שאחריו, והתמיהה רק גברה: שורה של חדרים המחוברים זה לזה, וכולם נעים במהירות עצומה!
הוציא ראשו מהחלון, וראה שיירה ארוכה של קרונות!
שאל:"מה מניע את החדרים הללו?"
אמרו לו: "ודאי תבין שאינם נעים מעצמם. הראשון הוא הקטר, ובו מנוע רב עוצמה!"
והכפרי, תמיהתו רק התעצמה: "והקטר המופלא, מעצמו נע?"
צחקו ואמרו: "ודאי שלא! שם יושב הנהג- ידו על ההגה, ורגלו על הדוושה!"
שב הכפרי והוציא ראשו מבעד לחלון, ראה את הקטר בראש הקרונות- ולא ראה בו איש.
"אין שם אדם!" קרא בחרדה, "הקטר נוסע מעצמו, והרכבת כולה אחריו- באין מטרה וייעוד, נסיעה שלא יהיה לה סוף!"
אך לפתע נשמעה צפירה חדה, הרכבת האטה מהלכה ועצרה בתחנה.
או אז הבין שיש נהג המנהיג את הקטר, ומכווין את מהלכו!
מבין אתה- אמר לו הרב- כל עוד החיים זורמים כסדרם ומתנהלים על מי מנוחות, עלול האדם לחשוב שהם מתנהלים מעצמם, בדרך הטבע. אבל כאשר נשמעת צפירה מחרידה, כאשר הרכבת עוצרת במהלכה, כאשר צצים עיכובים ומכשולים, או אז מבינים שיש מנהיג לרכבת זו, ויודעים שהבורא מכיוון את חיינו!