רכושו האמיתי של האדם – תורה ומעשים טובים
"ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה', י')
ה"חפץ חיים" אומר שיש כאן רמז לעיקר גדול וחשוב שצריך כל אדם לזכור בכל רגע מימי חייו: רכושו האמיתי הוא אך ורק פירות עמלו הרוחני. ענייני קדושה בהם הוא מתעסק- תורה, מצוות, תפילה וכד'- הם קנייניו הנצחיים. הם ילווהו בחייו ובמותו. רק "קדשיו- לא יהיו" באמת. כל זולתם- קרי הפעולות והעניינים הנעשים מכח היצר הרע ובני לוויתו- אינם מהווים קנין אמיתי. ידידי שקר הם, הנראים אמנם לאדם כאוהבים, אך כל התחברותם אליו אינה אלא זמנית בלבד ובעת דוחקו הם עוזבים אותו לנפשו.
על רעיון זה משלו חז"ל משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים: ראובן, שמעון ולוי. את ראובן אהב מאוד ונראה היה לו כי האהבה היא הדדית. גם שמעון נחשב בעיניו לידיד טוב אם כי לא ידיד נפש כראובן. עם לוי היו לו יחסים רופפים יותר מאשר עם שאר ידידיו, ומעולם לא החשיב במיוחד את הקשרים שביניהם.
יום אחד נקרא האיש להתייצב בפני המלך. סיבת הקריאה אל המלך לא היתה ידועה, לפיכך נבהל האיש מאוד בחששו מפני הצפוי לו. "אולי הלשינו עלי" אמר, "ואם כן צפוי אני לעונש מוות". בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עמו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סירב ראובן שאותו חשב לידידו הנאמן- להלוות אליו. גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. הוא אומנם הסכים ללכת עמו כברת דרך אולם מראש אמר לו כי הוא מוכן ללוותו עד שער המלך בלבד.
בלית ברירה פנה אל לוי, אעפ"י שלאחר ששני הידידים הגדולים סירבו להיכנס עמו אל המלך ניתן היה לצפות שהשלישי בודאי לא יסכים. להפתעתו הרבה של האיש נענה לוי ברצון לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי לסנגר עליו.
סופו של דבר: ראובן כלל לא הטריח את עצמו ללוות את הידיד. שמעון ליווהו עד פתח ארמון המלוכה כפי שהבטיח, אך לא נכנס פנימה, ולוי נכנס אל המלך; המליץ טוב בעדו והצילו.
הממון שחביב על האדם ביותר דומה לראובן. במשך כל חיי האדם מתחזה הרכוש כידיד דגול של האדם ומוליכו שולל. לאדם נדמה כי ע"י העושר והכבוד הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל, אך יום המוות שהוא שעת המבחן לידידות אמת חושף את המציאות האמיתית. וכמאמר התנא: "לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פרק ו').
בני המשפחה והידידים משולים הם לשמעון במשל הנ"ל. הם אמנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר. אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.
"תורה ומעשים טובים בלבד"- כלשון המשנה באבות- הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד לפני כסא הכבוד. [רבים מבני האדם אינם מודעים לעומק ה"ידידות" הזאת ולגודל הישועה שתורה ומעשים טובים מביאים לאדם. זוהי הסיבה מדוע במשל הוגדרו תורה ומעשים טובים כידידים מן המדרגה הנחותה].
"איש את קדשיו לו יהיו" בא להזכירנו וללמדנו מי הם רעינו, אוהבינו ופרקליטינו המוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני אדון כל. הם עמנו בקביעות- "לו יהיו". חובתנו היא אפוא, לטפח ידידות זו- להרבות אוהבים כאלה במשך חיינו, וליהנות מחברתם כל הימים.
סיום הפסוק מהווה חוליה משלימה לדברים שבתחילתו. כאן מופנית הקריאה אל האדם להפנות את כל משאביו לאפיקים רוחניים, שכן מכל רכושו הגשמי לא יוותר לו מאומה לאחר מותו. רק "אשר יתן לכהן"- ביטוי לצדקה וחסד- "לו יהיה". כלומר, אותן מעות הן שלו באמת.
הגר"ז סורוצקין זצ"ל מביא בחיבורו "אזנים לתורה" מעשה בשר יהודי שכיהן בממשלתו של אחד ממלכי אומות העולם. הלה הצליח מאוד בעסקיו והתעשר, דבר שעורר את קנאת שאר השרים. הם בקנאתם בו הלכו והוציאו דיבתו רעה אל המלך. עלילות שונות ומשונות העלילו עליו חבריו השרים ובין השאר סיפרו כי יודעים הם נכונה כי כל עושרו על חשבון קופת בית המלוכה.
לא שעה המלך לדברי הבלע וההשמצה, בהכירו ביושרו ובהגינותו של השר היהודי ידע כי אין שחר לשמועות הזדוניות האלו. אך לאחר שהשרים לא הרפו מן הדרישה לחקור את הענין, לא נותרה למלך ברירה אלא להזמינו לחקירה בדבר רכושו הרב.
כאשר התיצב השר לפני המלך שאלו המלך: "מהו השווי המדויק של כל רכושך"? בתשובתו נקב השר סכום שהיה עשירית משווים האמיתי של נכסיו. המלך שידע כי הסכום שננקב הוא פחות בהרבה מן הסך האמיתי, כעס עליו מאוד וציווה מיד להחרים את כל רכושו. משהובא כל הרכוש אל בית המלך הוכח בעליל כי השר שיקר במצח נחושה. כאן לא יכל המלך לסלוח לו והשליכו לכלא על מנת להעמידו לדין.
משהתקרב יום המשפט ציווה המלך להביא את השר לפניו ושאלו כיצד העז לשקר בדבר שהמציאות היא כה ברורה? ניצל היהודי את ההזדמנות שניתנה לו להבהיר את דבריו ואמר: "כל מה שאמרתי היא אמת לאמיתה! וכך הוא פשרם של דברים: רגיל אני לרשום בפנקס מיוחד את סכומי הכסף שאני מפריש לצדקה. כאשר נשאלתי מהו ערכו של רכושי נקבתי בסכום הרשום ב"פנקס הצדקה" שכן זהו רכושי האמיתי הגנוז באוצרות שמים ואין לשום אדם אפשרות ליטלו ממני. שאר רכושי- המשיך השר היהודי ואמר- אינו רכושי האמיתי הואיל ואין כל ערובה לכך שישאר בידי. והראיה, אדוני המלך יודע היטב מה אירע ל"רכושי המדומה" שבין רגע הוחרם וניטל ממני".
מיד ציווה המלך להביא לפניו את "פנקס הצדקה" של השר. אחרי שראה שכנים דבריו החזיר לו את כל רכושו והשיבו על כנו.
דברי תשובתו הנפלאים של השר רמוזים גם כן בפסוקנו: "איש אשר יתן לכהן"- רכוש זה שניתן לדבר מצווה- "לו יהיה", לעולם ועד יהא גנוז עבורו ואין בכחם של גזלנים וחמסנים לקחתו ממנו.
מתוך "לקח טוב"
ברכת כהנים
"כה תברכו את בני ישראל" (ו', כ"ג)
בימים קשים שאנחנו נתונים בהם, יש לזכור את המעלה הגדולה שיש לברכת כהנים, שהיא סגולה לכל ההשפעות הטובות, ובודאי תועיל גם נגד מחבלים ופיגועים רח"ל.
ברכת הכהנים אינה נופלת מברכתו של כל צדיק, שכדי להתברך בה יכול יהודי לעשות לפעמים דרך ארוכה של מאות ואלפי קילומטרים.
רב בית כנסת ספרדי בניו יורק בשם 'עטרת תורה' מספר שכאשר ביקרו מורנו הגרא"ל שטיינמן והאדמו"ר מגור באמריקה, המתינו אלפים בכל מקום לבואם ורבים רבים לא זכו לראותם, מחמת הצפיפות הגדולה. גם אני, סיפר רב בית הכנסת בניו יורק, נידחקתי לראותם, ולא הצלחתי. מה גדלה הפתעתי כאשר הגעתי למחרת בבוקר לבית הכנסת שלי וראיתי את רבי אהרון לייב שטיינמן מטפס במדרגות בית הכנסת ומצטרף אל קהל המתפללים…
עכשיו כבר הייתה לי כמובן אפשרות ללחוץ את ידיו בנחת, ואף לשוחח עמו. כששאלתיו מה ראה מורנו הגדול לכבדנו כל כך, השיב הגרא"ל שכיוון שבמרבית בתי הכנסת האשכנזים באמריקה לא נהוג לומר ברכת כהנים והא אינו רוצה להפסידה, לכן הטריח את עצמו ל'עטרת תורה' כדי לשמוע את הברכה…
לימוד גדול למדנו כאן.
מתוך "עלינו לשבח"
"כה תברכו את בני ישראל" (ו', כ"ג)
יש והלב נשבר להאזין לסיפוריהם של יהודים המתלוננים על בעיות פרנסה המתעוררות אצלם השכם והערב. כאן חיכוכים עם שלטונות מס הכנסה, שם התקלקל מכשיר יקר שעלותו מגעת לאלפי שקלים והם אינם יודעים כיצד לצאת מהלחץ הכספי המאיים עליהם.
לכל היהודים הטובים הללו נוהג הרב יצחק זילברשטיין לומר עצה טובה, והיא, שיכוונו את ליבם בברכת כהנים, שהיא סגולה לכל ההשפעות הטובות, וכשמדובר בענייני ממון ופרנסה הרי הפסוק הראשון: "יברכך ה'" עוסק בעניין זה, מאחר והכהנים זכו- כפי שכותב החיד"א- להיות משפיעי הממון על עם ישראל, בגלל הנהגתם הטובה של הלויים במצרים.
הרב החיד"א בספרו "פתח העיניים" כתב בשם הש"ך על התורה שכאשר עם ישראל כולו הצטווה ליטול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, התאספו בני לוי והחליטו לא לקחת מאומה, שהרי כל ההיתר של עם ישראל ליטול את רכושם של המצרים היה בגלל שכר העבודה שהיו חייבים להם על מאות השנים שעבדו אצלם כל כך הרבה אנשים, וכיוון שהלויים לא השתעבדו, החליטו פה אחד להמנע מביזת מצרים, למרות שהיה מותר להם לעשות זאת שכן הקב"ה בעצמו לא הבדיל כלל בין ישראל ובין הלווים.
התגברות זו בענייני הממון, שאינה קלה כלל ועיקר, הביאה לכך שהקב"ה ראה אותם כראויים להשפיע שפע ברכות על עמו ישראל עד סוף כל הדורות, ולכן הכהנים נבחרו להיות המברכים התמידיים של העם היהודי.
ומן הראוי להעתיק כאן את פירוש הפסוקים בברכת כהנים כפי שמובא במחזור רבא של הימים הנוראים:
יברכך- ישפיע חכמה על ישראל (ולפי מה שהבאנו קודם, מתייחס פסוק זה לענייני הממון).
וישמרך- שיתן בנים לישראל.
יאר- יוסף חיים לישראל.
ויחנך- שיברכם בנשיאת חן.
ישא- שיברכם בעושר וממשלה.
שלום- כמשמעו.
מתוך "טובך יביעו"