"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כילתי את בני ישראל בקנאתי" (כ"ה, י"א)
בתהילים (פרק קו) נאמר: "ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם"!
מבאר המצודת דוד: פנחס קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי ועל ידי זה נעצרה המגפה!
אירע מקרה ובשנת תר"ט פרצה בוילנא מגיפת החולירע ל"ע. רבי ישראל סלנטר הקים "ועד עזרה" מיוחד שהיה מורכב מעשרות מתלמידיו אשר טיפלו במסירות נפש ממש במאות החולים בעיר.
רבי ישראל הזהיר את תלמידיו כי לא ישתמשו בשבת בשירותיו של גוי אלא ימהרו בכל דבר לעשות בעצמם, אף אם הדבר כרוך בחילול שבת כי יש בכך משום פיקוח נפש הדוחה השבת!
באחד הימים חלה במגיפה נכדו של אחד מנכבדי הקהל, ובחורי הישיבה טפלו בו במסירות עד שיצא מכלל סכנה.
כעבור כמה ימים הגיע הסב הנכבד אל בית "ועד העזרה" כדי להודות באופן אישי לרבי ישראל.
אברכים ובחורי אלה- אמר האיש- פעלו במסירות שאין כדוגמתה, אולם סבורני בעניין חילול שבת הם מתירים לעצמם יתר על המידה, שהרי ניתן בחלק מן המקרים להשתמש בגוי…
כיצד אתה מעז לדבר סרה בבחורי חמד אלה?! גער בו רבי ישראל- הם מוסרים את נפשם על פיקוח נפש של זולתם! האם אתה מבקש ללמד אותנו את האסור והמותר?!
אני- אמר רבי ישראל- הבטחתי להוריהם כי אם יסכימו להתנדב ולפעול "ועד העזרה" המחלה לא תדבק בבניהם ואני ערב לכך שיחזרו לביתם בריאים ושלמים!
האם גם אתה תוכל להבטיח דבר מעין זה?!
חלץ האיש את נעליו התיישב על הארץ וביקש מרבי ישראל שימחל לו.
"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותר לו את בריתי שלום" (כ"ה, י"א- י"ב)
כנופיה של גויים בנתה מבנה סמוך לעיר ראדין, ובדעתם היה להשתמש במבנה זה כדי לערוך מסיבות של הוללות ותועבה. על ידי כך קיוו למשוך למקום נערי ישראל ולהדיחם לתרבות רעה.
הצטער ה"חפץ חיים" צער רב כאשר שמע את הדבר וחיפש עצה ותחבולה כיצד יוכלו יראי ה' לגבור על הטומאה המנסה לחדור אל המחנה!
באותם ימים חלתה בתו של הנפח במחלה קשה והרופאים נלאו למצוא רפואה למחלתה. בצר לו בא הנפח אל ה"חפץ חיים" ומרר בבכי: רבי!- כך צעק- הצל את בתי!
אם חפץ אתה שביתך תשוב לאיתנה- אמר ה"חפץ חיים"- גש אל בית התועבה החדש ונתוץ אותו! בזכות זה אני מבטיח לבתך רפואה שלמה!
מיהר הנפח אל בית מלאכתו, לקח שני פטישים גדולים, בשאגה ובשצף קצף הסתער אל בית התועבה והחל להרוס אותו!
מקימי הבניין נזעקו למקום וניסו להניא אותו ממעשהו, אולם עד מהרה הבינו כי לפניהם עוד אדם אחוז "טירוף" המוכן למסור את נפשו למען מעשהו, ואם לא ימהרו להסתלק מן המקום עלולים הם לטעום מנחת זרועו…
כך זכו יהודי ראדין להינצל עצת היצר, ובתו של הנפח שבה לאיתנה כפי שהבטיח קדוש ישראל ה"חפץ חיים"!
"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (כ"ט, א')
בגמרא מסכת ראש השנה (דף טז) נאמר: אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של אייל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם.
על דברי הגמרא הללו- אמר המגיד מדובנא- אמשיל משל. מלך אחד יצא פעם אל היער לצוד ציד. כאשר רדף אחרי שועל העמיק לחדור אל תוך היער עד שלבסוף תעה ולא מצא את הדרך חזרה.
תעה המלך ביער ימים רבים והיה רעב וצמא. לפתע פגש המלך בשומר היער וזה הכיר מיד את מלכו. בכבוד רב לקחו אל ביתו, האכילו והשקהו, ולאחר מכן הראה לו את הדרך אל הארמון.
חזר המלך אל הארמון וכאות תודה לשומר היער מינהו להיות אחד השרים.
לאחר ימים ושנים חטא השר חטא גדול נגד המלך ונגזר דינו למיתה. ביקש השר שכאשר יוציאוהו לקיים את גזר דינו ילבישוהו בבגדיו הישנים בהם היה לבוש כאשר היה שומר היער. וכך עשו. והנה כאשר ראה המלך את השר לבוש בבגדיו הישנים נזכר בטובה הגדולה אשר גמל עמו כאשר הציל את חייו, מיד ציוה המלך להחזירו אל הארמון ומחל לשר על חטאו אשר חטא.
כן הוא גם הנמשל- סיים המגיד- אמנם חטאנו לאבינו, אולם מזכירים אנו היום בקול השופר את עקידת יצחק על ידי כך תתעורר אהבתנו וימחל הקדוש ברוך הוא על עונינו.
מתוך הספר "וקראת לשבת עונג"
"ושם האישה הַמֻּכָּה המדינית כזבי בת צור" (כ"ה, ט"ו)
בתקופה האחרונה הזדמן לשמוע כמה פעמים על נשים ערביות, שאינן פוחדות לתקוף קציני צבא חמושים. תופעה זו היא בגדר שינוי הטבע, שכן הגמרא (בבא מציעא, דף צ"ז עמוד א') אומרת על אדם שנשים הרגוהו "לא דינא ולא דיינא", ומפרש רש"י "שלא היה לו ליפול בידן". ואם כן כיצד קורה שאישה תתקוף קצין צבא מנוסה ומיומן בכלי מלחמתו? האין זה צריך לעורר אותנו לחשוב על מה ולמה עשה ה' בכזאת?
שינוי הטבע הלזה בא לעולם בעקבות הני נשי חציפי, היושבות בשלטון ומתריסות קבל עם ועולם נגד מלכות שמים ושלטונו של מלך מלכי המלכים, שגם בכך יש שינוי טבע באופן נורא. ואז בא הקב"ה ואומר, אם בעולם הזה יושבות בשלטון נשים שכאלו, המקטרגות על כל דבר טוב בעולמי, וגורמות חילול שמי, אף אני אביא עליכם מכה שלא נשמעה בצבאות העולם עד עצם היום הזה, שנשים תעזנה פניהן ותתקפנה קצינים מנוסים החמושים במיטב הנשק החדיש.
גם חוסר הצניעות המשווע ברחובות קריה מביא עלינו את התופעה המוזרה. ועד שנבוא לתקן את האחרים, הבה נשתדל לשפר את עצמנו ואת ארבע אמותינו, בכל מה שקשור לענייני צניעות ושמירת העיניים.
מי שיקבל על עצמו להתחזק בדברים אלו, יידע שהוא משתייך ל"חבורת המגינים" האמיתיים של ישראל, ובכוחה של שמירת עיניים אחת שלו, להציל ולגונן על יהודים רבים שלא יאונה להם כל רע.
מתוך הספר "טובך יביעו"
"בני גד למשפחותם לצפון משפחת הצפוני לחגי משפחת החגי לשוני משפחת השוני" (כ"ו, ט"ו)
ה"מאור ושמש" פירש פסוק זה בדרך רמז על מצות הצדקה שיש בה שלושה תנאים עיקריים:
לא לפרסם מעשיו. הרב שך זצ"ל היה אומר שאם אדם מפרסם את מעשיו, אז אחרי מאה ועשרים כשיבוא לפני בית דין של מעלה יגידו לו הרי כבר השתמשת. זה בדיוק לתת כרטיסיה מנוקבת לנהג. עוד אמר הרב שך על הגמרא במסכת ברכות שרבי יוחנן נכנס לבקר את רבי אלעזר ביקור חולים, וראהו ששוכב בבית אפל גילה רבי יוחנן את זרועו (הרים את השרוול) ונהיה אור בבית. שאל הרב שך: זה שאורו של רבי יוחנן מאיר זה פשוט, הרי אם היו מביאים ספר תורה והיה נהיה אור לא היינו מתפלאים, ורבי יוחנן זה לא פחות ואולי יותר מספר תורה. כמו שאמרו חז"ל כמה טיפשים אותם אנשים שקמים בפני ולא קמים בפני אדם גדול. אבל השאלה היא מדוע כשנכנס רבי יוחנן לאותו בית לא האירו פניו את הבית, וכי הוא שם מסיכה על פניו? וענה הרב שך בדרך מוסר: מה שגלוי לא מאיר, מה שבסתר זה מה שמאיר.
כשעושים צדקה צריך לתת עם פנים שמחות, פנים של חג. יש פעמים שאדם נותן צדקה אך עושה זאת עם פרצוף של תשעה באב, בזה הוא פוגם בשכרו כמו שרומזים בדברי הפסוק: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" כשאדם נותן צדקה עם פרצוף של בכי, אז אחרי מאה ועשרים יזכה לקבל חזרה, אך בדיוק את מה שזרע, אם נתן מאה שקל יקבל מאה שקל. אבל "בא יבוא ברינה נושא אלומותיו". כשעושה צדקה עם פנים שמחות ונותן הרגשה טובה למקבל, אז הקב"ה זורע את הצדקה שלו ומצמיח אותה ומשקל אחד יכולות להיות אלומות שלמות, וזהו "בא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
צדקה לא עושים פעם אחת בחיים. אלא נותנים וחוזרים ונותנים וחוזרים ונותנים.
במסכת שבת דף קד אומרת הגמרא שהאותיות ג' ד' לגמילות חסדים. ג' ד'- גמול גדלים.
ועל פי כל הנ"ל מבאר ה"מאור ושמש":
"בני גד"- גומלי דלים. "למשפחותם" א. "לצפון משפחת הצפוני"- להצפין את הדברים. ב. "לחגי משפחת החגי"- לתת עם פנים חגיגיות ג. "לשוני משפחת השוני"- לתת ולשנות ולתת שוב ושוב.
מתוך הספר "לאור הנר"