פרשת צו – שבת הגדול

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה"
פירוש המילה "צו"- ציווי
שואלים חז"ל: וכי למה היה צורך לתורה להדגיש לשון ציווי? מדוע לא הסתפקה בלשון אמירה, כגון: "אמר אל אהרון"?
עונים חז"ל:
שהתורה הוצרכה לצוות כאן בגלל שיש נגיעה ואינטרס להתעצל בקיום אותה המצווה. ומהי אותה נגיעה? כידוע יש סוגים שונים של קרבנות (קרבן פירושו בהמה שהיו שוחטים אותה ומקריבים אותה על גבי המזבח. ישנה גם אפשרות בחלק מהקרבנות להביאם מבני יונה. ואם מצבו עוד יותר דחוק יכול להביא סולת. כמובן בעיני ה' הכל שווה, כמו שאמרו חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים"): חטאת, עולה , שלמים ועוד. הבהמה, לאחר מעשה השחיטה, חותכה לאיברים וחלק היה מגיע לבעלים של אותו קרבן, חלק לכהנים וחלק למזבח. כך היתה החלוקה ברוב הקרבנות, אך בקרבן עולה הכל היה עולה כליל על המזבח והכהן לא היה מקבל כלום. סביר להניח כאשר יגיעו כמה אנשים וירצו להקריב קרבן יסתכל הכהן וישאל: כן, איזה קרבן רצונכם להקריב? וכל הקרבנות שיש לכהן רווח מהם יקריבם ע"ג המזבח ואת העולה ישאיר לבסוף. לכן באה התורה ואומרת: "צו" שפירושו להזדרז ולהקריב.
את מה?
מיד אמרה התורה: "זאת תורת העולה"- את הקרבן שאין לו בו רווח. הדבר הזה במילים אחרות נקרא "נגיעות" והאדם מלא נגיעות.
ומוסר השכל גדול יש לנו שם התורה הזהירה את אהרון ובניו (כמו שנאמר: "צו את אהרן ואת בניו") הגדולים שבעם, השבט הנבחר הוי אומר שהאדם הוא אדם ואפילו ענק שבענקים עדיין יש לו לחשוש מהנגיעה.
ועד כדי כך גילו לנו חז"ל שכחה של נגיעה להראות לאדם דבר עקום בצורה הכי ישרה שיש והאדם הניצב מנגד לא יבין זאת איך אפשר לראות כזה דבר. אך הסוד הוא נגיעה.
כמו המשל המפורסם של רב האי גאון על אותו אריה מורעב שכמה ימים לא הכניס אפילו שבלול קטן לפיו, עד כדי כך שדפנות בטנו כבר כמעט נדבקו אחת אל השניה.
יום אחד פגש אותו השועל ואמר לו:
רצונך לאכול סעודה דשנה ורעננה?
אמר לו:
וודאי. אך שאלו מנין לו סעודה.
ענה לו השועל:
פה ליד יש כפר קטן של בני אדם. תכנס לכפר חטוף אדם אחד ותאכלהו ותרגיע את בטנך הצועקת הצילו.
אמר לו האריה: מתיירא אני שלא יתפסוני, ישחטוני ויעשוני מעיל פרווה לאחת המלכות.
ענה לו השועל:
אל דאגה לך לא יקרה כלום מקסימום לנכדך.
אמר לו האריה:
אם כך זה לא העניין שלי ורץ לעבר האדם במטרה לאוכלו (כמובן אחרי שבדק והתבונן איזה מידה הוא במכנס, צבע עיניים, צבע עור) ו… כן הנורא מכל קרה האריה נפל לתוך מלכודת לתוך בור עמוק. מיד צעק האריה הצילו! הצילו! הצילו! הכניס השועל את ראשו והביט בו.
אמר לו האריה:
אבל… אבל הבטחת שלא יקרה לי דבר.
אמר לו:
כן אני עדיין עומד בדיבורי בגלל הציד שלך לא אמור לקרוא לך דבר. זה קרה בגלל שגם הסבא שלך עשה אותו דבר.
מיד שאג האריה ואמר:
"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? כלומר, מה אני אשם מה הסבא שלי עשה.
עד כאן המשל. וראו כוחה של נגיעה, כאשר השועל אמר לו בתחילה שבעבור מעשה הטרף שלו יענש נכדו לא קם וצעק מה אשם נכדי, לא אינני מסכים. אך שהוא הנכד פתאום קם וצועק. מה נשתנה הדיבור הזה מהדיבור הקודם? בתחילה מעשהו נבע מתוך נגיעה של תאוות אכילה ולכן לא הפריע לו כלום אך עכשיו אין לו כ"כ תיאבון (ואפשר להבין אותו) והרצון לחיות זו הנגיעה שלו ולכן פתאום הוא רואה עוול בזה המעשה.
לסיכום: הכל זה נגיעות.
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו', ו')
במקדש היה נס שהיתה יורדת אש משמים ואוכלת את הקורבן ואף על פי כן הייתה מצווה להביא שני גזירי עצים ולהדליקם ע"ג המזבח.
והקושי עולה מאליו: מדוע?
והלא סוף סוף ירדה משמים אש? אלא יסוד גדול למדה אותנו התורה: הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד, ברחמים ובניסים בכל עת בכל שעה ובכל רגע אך חלקם גלויים וחלקם נסתרים שאין לנו בכלל ידיעה מהם ועל פי זה הסבירו את הכתוב בתהילים: "הללו את ה' כל גויים" (גויים = אומות העולם).
ולמה?
"כי גבר עלינו חסדו" (עלינו = עם ישראל) והקושי עולה מאליו בגלל שגבר עלינו חסדו אנחנו צריכים להודות ולא הגויים? ותירצו חז"ל הקדושים במתק שפתותיהם שכך פירוש הדבר: ה' שומר על עם ישראל, כמו שנאמר: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
אך ישנה קבוצה נוספת של ניסים: ניסים שיש מקום לטעות ולהסבירם עפ"י הטבע . אך המתבונן באמת בעין בוחנת ומנוטרלת מנגיעות יראה שהכל נס גלוי ללא שום דופי. הוא הדבר כאן והלא האש היתה צריכה להספיק לעשרות (ואפילו מאות בד"כ) קרבנות והכל ממה? משני בולי עץ. וכי בולי העץ האלה אינם כלים? וודאי הדבר שזוהי אש רוחנית שיורדת משמים שלא צריכה שום אחיזה בעץ. וכן מצינו הדבר בהרבה מאוד דוגמאות ואחת הדוגמאות הצועקות: לעם ישראל, ברוך ד', יש צבא חזק וללא כל צל של ספק אחד מהצבאות החזקים בעולם אך עדיין ישנם למעלה ממיליארד ערבים אשר מצהירים מוות ליהודים ועוד לא חסר אומות שהיו רוצים לראות במפלתנו ומשום מה הם לא עושים זאת ומדוע בגלל פחד מהצבא והלא אפילו ארגוני טרור לא פוחדים והראיה שכל יום שולחים לנו תזכורת מעזה ואנחנו קיימים. פה פיצוץ ושם פיצוץ ולא נראה שהם כ"כ מפחדים.
ואם כן מה מונע מהם, מכל האיוב הנורא הזה?
הרי עם ישראל הינו כבשה קטנה ורזה בין שבעים זאבים מורעבים. קיומנו וודאי על ידי הקל ששומרנו ולא נותן להם להוציא את מחשבותיהם לפועל ומי שרוצה לטעות ולחשוב אחרת זכותו המלאה אך שיזכור שאינו מרמה אלא את עצמו בלבד.
פסח
בחג הקדוש הזה חוגגים אנו את יציאת ישראל ממצרים אשר שולט עליה פרעה הרשע. כאשר פרעה הרשע נפגש עם משה רבנו בפעם הראשונה (ליתר דיוק זו לא הפעם הראשונה כי פרעה הכיר טוב את משה רבנו, שילם לו על המטרנה, על הטיטולים וקנה לו צעצועים.
ואיך קרה הדבר?
פרעה גזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", הורי משה פחדו מלעבור על הגזירה ושמו אותו בתיבה בים סוף. בתיה בת פרעה מוצאת אותו ומבינה שמדובר פה ביהודי ואף על פי כן לא נמנעת מלהביא אותו לארמון. פרעה מודע לזה ולמרות זאת לא מתנגד- אפילו שהדבר נגד גזירתו. ולא עוד אלא שהיה משתעשע איתו. פלא עצום! היתכן? היאומן כי יסופר? אך דבר אחד רצה ללמדנו הריבון שבמרום נגד גזירתי לא תועיל שום עשיה של יצור בעולם. הקב"ה יושב ושוחק. פרעה תכנן להרוג את מושיעם של ישראל ובכך להשאירם לנצח במצרים אך מה לעשות? הקב"ה חשב אחרת אז פרעה גדל את מושיען של ישראל נגד כל ההיגיון. יושב בשמים יצחק).
נחזור לענייננו. פרעה שומע את בקשתו של משה ועונה: "לא ידעתי את ה'…" וגם אם הייתי יודע אותו אני את ישראל לא משלח. כמו שאמר: "וגם את ישראל לא אשלח (עפ"י הספורנו על התורה בפירוש פסוק זה) מכאן מתחילה ההצגה אך תופעה מעניינת. פרעה מקבל מכה נכנע מבקש סליחה מתחנן ונופל על ארבע שתפסק המכה. המכה נפסקת ו… שוב חוזר לסורו וכך חוזר כגלגל המהלך שוב ושוב ואנחנו שומעים, צוחקים ואומרים לעצמנו איזה טיפש, איזו עקשנות לא נבונה. אך לפני שצוחקים אנו על פרעה כדאי לדעת דבר קטן: הרמב"ם (החכם הגדול, רופאו האישי של המלך, דמות נערצת וכ"ו) כותב באגרת לבנו שפרעה מסמל את היצר הרע ויש לאדם שני כוחות הפועלים בו השכל והלב שזה בעצם הרצונות והתאוות וזהו שאמר פרעה אני לא מכיר אפילו בשכל אך גם אם אכיר בשכל עדיין זה לא משנה לי אלא אמשיך את חיי רגיל עפ"י תאוותי ורצונותיי האם אנחנו לא אותו דבר בדיוק.
כולנו זוכרים את מלחמת לבנון השניה אזעקות, רעשים וכל מיני טילים, בתים מתרסקים ואז האדם מתעורר מחבר תהילים! או למשל יש לאדם חולה בתוך ביתו הוא הולך לרבנים לבקש ברכות, סגולות, מדבר דיבורים אל ה' ואז ה' המלך הרחמן לוקח את אותה מכה והאם לא חוזרים אנו לסורינו ומתנהגים כאילו לא קרה כלום? יוצא בעצם שלכל אדם יש פרעה השוכן בליבו ואם ביציאת מצרים הוצרכנו להוציא את ישראל ממצרים עכשיו לאדם יש צורך אחר להוציא את פרעה ממנו, לחיות את חיינו על פי שכלנו שהמח יהיה המלך של האיברים ושל הלב בפרט ולא יתן שהלב יהיה מלך נוסף כי שני מלכים לא מסתדרים. ונראה שזהו גם הפירוש של מה שכתוב במשכן כאשר רצו לבנות אותו, מי שהיה "חכם לב" בא לבנותו ומקשים: חכם לב? חכם מח היה צריך לומר? אלא "לפי דברנו מובן הוא חכם במח אבל הוא חכם שאותו מח שולט גם על לבו.
ויהי רצון שכשם שהוציאנו ד' ממצרים כך נוציא מליבנו את הפרעה שבנו.
מהו פסח?
האם לילה של מפגש חברתי של הילדים וההורים אצל הסבא והסבתא? האם הוא לילה של חשבון קלוריות של המצות והיין? האם הוא לילה של שירי מסורת מוכרים: "והיא שעמדה…", "חד גדיא …" וכ"ו?
התשובה: ממש לא!
פסח זה יום העצמאות הראשון של עם ישראל וזכר לאותו יום העצמאות הראשון אנחנו חוגגים כל שנה ושנה.
אך עדיין מה כל כך מיוחד באותה חירות של עם ישראל?
בפסח הקב"ה שינה את הרגלו. הקב"ה מנהיג את עולמו בשתי דרכים: דרך נסתרת ודרך גלויה. עד יציאת מצרים הקב"ה הנהיג את עולמו מתוך הסתר וכל האומות האמינו שכשם שלכל אומה יש שר גם לישראל יש שר. אך אין שום ראיה שהקב"ה, שהוא השר של ישראל, הוא בעל היכולת שכולם צריכים להיות כפופים לו אך עכשיו במצרים שהקב"ה מלך העולם שידד מערכות הטבע והראה את כוחו בגלוי ואת שליטתו על כל היקום כולו למשל מכת דם וקריעת ים סוף- שליטה על המים, במכת צפרדע הראה את שליטתו עם חיות המים, במכת ערוב הראה את שליטתו על חיות הארץ במכת ארבה הראה את שליטתו על החיות המעופפות וכן הראה את שליטתו על הרוח, שכאשר באה הרוח המזרחית הביאה את הארבה והלך ע"י רוח ים חזקה. במכת בכורות הראה הקב"ה שהוא שליט על חיי האדם וכן הלאה וכן הלאה בצורה נפלאה.
כל הרעיון של לילה קדוש זה להתאסף ולהיזכר באותו לילה ע"י מעשים חיצוניים אשר נפש האדם מתפעלת ומושפעת מהם, כגון: אכילת המצה שהייתה ביציאת מצרים, אכילת מרור זכר לקושי השעבוד, אך כל זה אינם אלא דברים חיצונים והאדם אמור להיכנס לאווירה של אותה תקופה ולהתבונן בגדלות הבורא, בכל יכול, ולהרבות בשבח נפלאותיו והנהגת עולמו בדרך נס. כל מהות פסח פה- סח (מדבר) וכן להתפעל מהמציאות איך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם והדבר חביב בעיני הקב"ה עד למאוד, כמו שכתוב בספר הזוהר הקדוש מהתנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי זיע"א ונכתוב הדברים בלשון הקודש:
"ובאותה שעה אוסף הקב"ה לכל פמליא שלו ואומר להם לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאולתי"
אז מתאספים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח של השמחים בשמחת הגאולה של ריבונם. אז באים המלאכים ומשבחים את הקב"ה כל על הניסים והגבורות ומהללים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ השמחים בשמחת הגאולה של ריבונם. אז נתווסף לו כוח וגבורה למעלה" עכ"ל (ועיין שם שהאריך עוד) ואם כן לילה כזה קדוש האם נבזבז אותו על חישובי קלוריות, על מפגש רעים, על היי וביי- וודאי שלא!
נתרכז כולנו ונתבונן ב:"שיחו בכל נפלאותיו" ועל כן ראוי לכל איש לידע שלא נגמרת מצוות סיפור יציאת מצרים בקריאת ההגדה וזהו זה אלא קריאת ההגדה זה רק בסיס וראוי לכל איש להרבות בסיפור זה. ולכן צריך האדם להתכונן ללילה קדוש ונורא זה (חשוב לדעת שאין שום איסור להפסיק באמצע אמירת ההגדה ולומר ולספר את הכתוב ולא עוד אלא להיפך, כל המוסיף הרי זה משובח ועל זה נאמר: "בלע מצה יצא בלע הגדה לא יצא").
ויהי רצון שיתקיימו ניסים בדורנו אנו כיציאת מצרים ויותר,
שבת שלום ומבורך ופסח כשר ושמח!