כפירת קרח במצוות ציצית ומזוזה
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (ט"ז, א')
"ויקח קרח. מה כתיב למעלה מן העניין (במדבר ט"ו) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית. אמר לו: חייבת. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות, אינה פוטרת את הבית? פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית? אמר לו: דברים אלה לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן! הה"ד 'ויקח קרח'- אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו (לצד אפיקורסות- הרד"ל). וכעין שנאמר 'מה יקחך לבך' (איוב ט"ז)" (מדרש רבה יח, ג)
טענת קרח בדבר טלית שכולה תכלת נרמזת אומנם בסמיכות הפרשיות, כמבואר במדרש, אך עדין לא מובן מה המקור לטענה השניה המובאת במדרש- עניין המזוזה בבית מלא ספרים.
לדעת ה"כלי יקר" הדבר נרמז בפסוק: "ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם".
מדוע נזקק הפסוק להדגיש "פתח אהליהם"? אלא ללמדנו בא שיצאו לחרף ולגדף על המזוזה הקבועה בפתחי האהלים. נמצא לפי זה שקרח הוא זה שחלק על פרשת ציצית, דתן ואבירם הוסיפו על דבריו וחלקו גם על מצוות מזוזה, ומבין שניהם יצאה העלילה ששתי מצוות אלו בדה משה מליבו.
הצד השווה שבשתי הטענות הוא כמו שביאר רבנו בחיי, שהסברא נותנת שכשם שטלית שכולה תכלת תיפטר מציצית, ובית מלא ספרים פטור ממזוזה- כך בזמן שכל העדה קדושים אין צורך במנהיג.
רמז נוסף יש למצוא במשותף שבין שתי מצוות אלו. מצוות ציצית וכן מצוות מזוזה באות להזכיר לאדם את מצוות ה'. בציצית נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". גם המזוזה באה להזכיר לאדם את הקב"ה בבואו ובצאתו. מכאן יצאה הטענה שבזמן שכל העדה קדושים אין צורך באמצעים להזכיר, שכן בלאו הכי ה' ומצוותיו לנגדם תמיד.
בזה מתיישבת שאלה נוספת: מדוע נענשו גם טפם, אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה?! לאור האמור יש לישב על פי הגמרא בפרק במה מדליקין שבה מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר, למאן דאמר אחד בנים מתים בעוון ציצית ולמאן דאמר השני בעוון מזוזה, וטעם אחד לשניהם: שתי מצוות אלו באו לזכרון, כמבואר לעיל, ועל כגון דא נאמר: "ותשכח תורת אלקיך, אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו) על שכחת תולדות המעשים הטובים הא העונש שהקב"ה ישכח את התולדות של השוכחים אותו.
גנות המחלוקת ומעלת השלום
"סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (ט"ז, כ"ו)
עונשם היוצא דופן של קרח ועדתו מלמדנו עד כמה קשה היא המחלוקת. מעולם לא מצאנו שבני אדם ימצאו את מותם בהבלעם באדמה. כמו כן, אינו בדין לכאורה שימותו תינוקות בעוון אביהם, וכאן ירדו תינוקות חיים שאולה. על חומרת העניין תעיד גם העובדה שלקרח עצמו לא עמדה שום זכות להצילו: לא היותו שר גדול בישראל ולא היותו נמנה עם נושאי הארון. גם שושלת היוחסין שעתידה היתה לצאת ממנו לא הועילה לו.
במדרש למדו מן הפסוק "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" שבעלי מחלוקת נקראים רשעים. ואת תוצאותיה החמורות של המחלוקת מוצאים חז"ל רמוזים בנוטריקון של מחלה זו בעצמה: מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית- מלשון כליה (מדרש רבה יח, י).
כל זה צריך ללמדנו עד כמה יש לברוח מאש המחלוקת. ואדרבה להרבות בהשכנת שלום ואחוה בין איש לרעהו. בתלמוד ירושלמי למדנו על גודל מעלת השלום. נאמר שם על דורו של אחאב שאף על פי שהיו כולם עובדי עבודה זרה, בכל זאת הואיל ולא היו בהם דילטורין (מלשינים) היו יורדים למלחמות ומנצחים. לעומת זאת, בדורו של דוד המלך שהיו צדיקים, היו נופלים מהם במלחמות, מכיוון שנמצאו בקרבם דילטורין (פאה א, א). אף מפרשת קרח עצמה יכולים אנו ללמוד על הצורך לקירוב השלום, בדיוק כפי שלמדנו משם על גנות המחלוקת. השל"ה הקדוש אומר שמאהרון הכהן אפשר ללמוד כיצד מונעים את התפשטות המחלוקת ומקרבים את השלום. כיצד נהג אהרון, שהיה נושא המחלוקת, בשעת המחלוקת הגדולה? עיון בפרשה מגלה לנו שבכולה אין למצוא אפילו מילה אחת שאמר אהרון, ללמדך ששתק. ומכאן שהדרך הטובה ביותר לעצירת המחלוקת היא השתיקה.
גם משה רבנו מורה לנו במעשיו על ההקרבה שיש להקריב למען השלום. אף שהיה מלך, לא חס על כבודו ולא נמנע מללכת אל דתן ואבירם ולנסות להשכין שלום, וזאת אחרי שכבר קרא להם לבוא אליו והם מרדו בו ולא באו.
אמרו חז"ל שעל קרח נגזרה גזירת מיתה בזמן יציאת מצרים, כי הוא היה אחראי כשר האוצר על כספי פרעה, וכל אותם כספים שפרעה היה הלוקח מבני ישראל היה גונבם לכיסו, ואמר שאיננו גונב אלא מפרעה, ופרעה שהיה רואה שכספו מתמעט היה דורש סכומים גדולים יותר. וכשיצאו בני ישראל ממצרים הקב"ה הבטיח: "ויצאו ברכוש גדול"- ואת ההנאה הזו לקח לעצמו. שיצא עם ארבע מאות אתונות טעונות מפתחות של אוצרותיו, אבל הקב"ה האריך אפו שיחזור בתשובה. וראיתי בפסוק: "שלום שלום לרחוק ולקרוב"- אותיות קורח, שהתקרב להקב"ה בתשובה, אפילו לאחר שנענש ונתקבלה תשובתו.
ומטבע הדברים היה קרח עשוי להגיע ברבות הימים גם הוא למעמד מנהיג בישראל, אך מפני שלא המתין ליום שיגדיל ה' חסדו עימו ויתן העם את עיניו בו, ודחק את השעה, באה השעה עצמו ודחקתו. וקיבל עונשו מידה כנגד מידה ולא חיכתה האדמה לשעה שהוא יבוא אליו בסוף ימיו, אלא פתחה את פיה וירדו הוא וכל אשר לו חיים שאולה.
כל עשירותו של קרח גרמה לו זאת. כמו שאמר שלמה המלך: "טעות האדם חסדו וטוב רע מאיש כזב"- וכוונתו שאדם מבטיח שאם יהיה עשיר יתן צדקה, ולא ישכח לעשות חסד בעושרו, אבל מכיוון שה' יודע שלא יקיים אותו אדם את הבטחתו, אומר לו: טוב שתישאר עני מאשר שתהיה איש כזב. הקב"ה נותן לאדם- ולכל אדם- כמה רגעים בחיים של ניסיון העושר ורצה לראות כיצד יתנהג.
מתוך הספר "אורות ציון"
עד היכן מגיע כוחה של המחלוקת
"והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח, והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל…" (י"ז, כ')
עוון המחלוקת- קובע הגרי"ל חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל" (חלק א' עמ' קפז) מטמטם ומשחית לבבות בני ישראל להסירם מאחרי ה'! ראיה לדבר: אחרי שנענשו החוטאים בדבר קרח ונאבדו מתוך הקהל- חלקם נשרפו וחלקם נבלעו, לכאורה, לא היה צורך בעדות נוספת מן השמים על צדקת אהרון ומשה מחד, ועל פשעי קרח ועדתו מאידך. אעפ"כ עדיין לא שככה אש המחלוקת והמשיכה לבעור בכל הדור ההוא- דור דיעה! וכמו שנאמר: "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ואהרון לאמר, אתם המיתם את עם ה'".
גם המגיפה בעם, ככתוב: "ויהיו המתים במגפה ארבעה אלף ושבע מאות", לא הועילה לכבות אש זרה זו. וראיה לכך, ממה שנאמר אחרי המגפה: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל …". משמע להדיא שעד שלא פרח המטה עדיין היו תלונות.
מה גדול הוא אפוא עוון המחלוקת!
פעם אחת, מספר בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "שיחות החפץ חיים" התלקחה מחלוקת בישיבה בראדין בקשר למשגיח הישיבה הרב ר"י זצ"ל. מחצית בני הישיבה עמדו לצידו של המשגיח והמחצית השניה התנגדו לו. כדי להכריע בין הצדדים, הושיבו בית הדין שהיה מורכב מטובי הלמדנים של הישיבה ושני הצדדים באו לטעון טענותיהם בפני בית הדין.
תחילה העלימו את כל העניין מה"חפץ חיים" , אך מאוחר יותר, כשנודע לו הדבר, היתה לו עוגמת נפש גדולה מזה. הוא נכנס לישיבה ודיבר כשעתיים במרירות נפש על עוון מחלוקת, וזה היה תורף דבריו:
הרמב"ם פוסק בהלכות דעות כי כת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא. מקור הדין בתוספתא פאה פרק א'. בספרי על הלכות לשון הרע, אמר בעל ה"חפץ חיים", השמטתי הלכה זו בכוונה תחילה, כי לא רציתי "להפציץ" את העולם. אבל גם אם לא העתקתי דין זה, סוף סוף הלכה הוא.
הגמרא מספרת בפרק חלק שהתנאים נקבצו פעם, והחליטו למנות את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, לפי שהכתוב אומר עליו כי עשה את הרע בעיני ה'. עודם מדברים בעניין זה ואש יצאה ושרפה את הספסלים שעליהם ישבו. אף שהיה בזה לכאורה אות, שאין מסכימים עמם בשמים, לא השגיחו בזה והתקבצו שנית להוציא החלטתם לפועל. גם בפעם הזאת עכבו אותם משמים על ידי בת קול.
ויש לתמוה, מה איכפת להם בשמים מהחלטות בני אדם, שראו לנכון להפריע להם בדיוניהם? האמת היא שמיום שניתנה תורה לבני אדם נמסרה הרשות לבית דין של מטה, וכפי שמחליטים כאן למטה, מקיימים בבית דין של מעלה. ואם היו פוסקים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, באמת לא היו יכולים להכניסו לשם. גם אם אליבא דאמת ראוי להצדיקו.
כמו כן, אמר ה"חפץ חיים" בנידון דידן. כל אחד מבעלי המחלוקת חושב "אני פועל למען האמת, ומכיוון שאני בן תורה ומתיגע בלימודי בודאי לא ידחוני מעולם הבא". אמנם דעו לכם! אם הרמב"ם מעתיק דין התוספתא להלכה, לא יועילו בעולם הבא שום עצה וזכות! הנכם חושבים שגם אני אצטרף לחבורתכם? דעו כי עם כל חביבותי ללמודי תורה אני אומר לכם: מוטב לי שיאבדו אפילו שבעים ישיבות משאכנס לחבורה של כת בעלי לשון הרע!
עם סיום דבריו הסתלק מהמקום. בכל זאת, אחרי סכסוכים רבים, לחש ה"חפץ חיים" באוזנו של המשגיח, כי למען קיום הישיבה יעתיק מקומו לישיבה אחרת.
מתוך הספר "לקח טוב"