פרשת שלח

"ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם" (י"ד, ט')
חמור אחד היה באורווה עם שאר החמורים והבהמות. יום אחד בא בעל הבית ולקחו משם והטעין על גבו שק של שושנים שריחם הטוב נדף למרחוק.
כאשר עבר החמור ברחוב העיר היו אנשים מתקרבים והולכים בצידו כדי להנות מריח הניחוח.
בסוף היום כאשר שב אל האורווה התפאר החמור בפני חבריו ואמר: ראו כמה נחמד אני, עד שכל בני האדם, כאשר רואים אותי ברחוב, נמשכים אחרי והולכים בקרבתי!…
למחרת היום שב בעליו ולקחו משם והפעם הטעין על גבו שק של זבל מצחין… כאשר עבר ברחוב העיר היו האנשים נשמטים מחמת הסירחון ומוצאים מסתור בפתחי הבתים…
רואים אתם! התפאר החמור בפני חבריו- היום הזה נפל פחדי ומוראי על כל האנשים! מיד כאשר ראו אותי התחבאו כולם!… לא מיניה ולא מקצתיה! אמר השועל שישב על גדר האורווה אמש התקרבו אליך לא בגלל אהבתך אלא מחמת ריח הפרחים המשכר, ואילו היום ברחו לא ממך וממוראך אלא מחמת השק המצחין שנשאת על גבך!…
כן הוא גם הנמשל- אמר רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", בני ישראל חששו מפני יושב הארץ הכנעני מחמת שתי סיבות:
האחת שמא מזלם חזק ותקיף עד שזכו לשבת בארץ ישראל שהיא טובה מכל הארצות דבר שלא זכו לו שאר האומות.
ועוד חששו שמא הקדוש ברוך הוא הגלה את בני ישראל למצרים מחמת תקפם של הכנענים, שאילו היו ישראל נענשים אצל כנען היה העונש קשה עוד יותר מאשר במצרים…
לזה אומר הכתוב: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם" החשש הראשון מפני מה זכו לשבת בארץ ישראל- לא מפני תוקף מזלם אלא מפני קדושת הארץ שדבקה בהם מעט וכמו החמור נושא השושנים… "לחמנו הם" – זו הקדושה של הארץ שלנו.
והחשש השני- הקדוש ברוך הוא הגלה את בני ישראל למצרים לא מחמת תקפם של הכנענים אלא חמת מידותיהם הרעות שלא רצה שידבקו בישראל כדוגמת החמור נושא השק המצחין…
"סר צילם"- סר מלשון סרחון…
"ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד" (י"ד, ז')
אדם אחד ירד מנכסיו ונאלץ לנדוד מארצו לארץ מרחקים. במסעו הגיע אל ארץ נידחת שכל תושביה היו בורים גמורים ללא דעת וללא תבונה ולא ידעו כיצד להוציא לחם מן הארץ.
הביט האיש סביבו וראה כי הארץ כולה מלאה באבנים טובות ובמרגליות ובני הארץ אינם מבינים כלל אילו אוצרות פזורים באדמתם.
כל מחייתם של תושבים בורים אלה היה מסוחרים שהיו באים מארצות אחרות ומביאים להם פירות וירקות ותמורתם היו מקבלים יהלומים…
מה עשה אותו אדם? קנה לעצמו קרקע גדולה אותה עיבד במו ידיו, חרש וזרע ועד מהרה הצמיחה הארץ פירות וירקות לרוב, אותם מיהר לחליף אצל המקומיים באבנים יקרות!…
כך אסף לעצמו במשך שנים מספר רב של אבנים טובות.
כאשר הזדקן האיש ציווה לבניו ואמר: דעו לכם כי בן נוסף הנחתי בארץ מולדתי והוא בן חכם ונבון על כן אני מצווה אתכם שתקראו לו לבוא לכאן ותחלקו עמו את רכושי חלק כחלק ותנו לו לבחור חלקו כאוות נפשו.
כאשר בא הבן החכם הראו לו את נכסי אביהם ואמרו לו: בחר במה שאתה חפץ או בחלקת האדמה המגדלת ירקות או בערימת האבנים שבבית.
מובן מאליו שבחר באבנים שבבית ושב למולדתו כשהוא עשיר מופלג!
האם זה הבן החכם שהתכוון אבינו? תמהו שאר האחים- איה חכמתו ותבונתו?… עזב את הירקות הטריים ובחר באבנים?…
לימים באו אל הארץ ההיא אנשים שלימדו את בני המקום כיצד לחרוש ולזרוע ועד מהרה הבינו כי תמורת גידולי הקרקע ניתן לקבל מעט מאד כסף בארצות זרות ואילו תמורת האבנים ניתן להשיג הון רב מאד!
או אז הבינו האחים כי אכן היה אחיהם חכם וידע היטב את חלקו אשר הוא בוחר.
כן הוא גם הנמשל- אמר המגיד מדובנא- שתי מעלות יש לארץ ישראל האחת מעלת הגוף "ארץ זבת חלב ודבש" והמעלה האחרת היא מעלת הנפש שהארץ היא סגולה לתורה לחכמה ולקדושה וטהרה וכמו שכתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
והנה כל זמן שבני אדם חומדים תענוגות העולם, אין הם מבינים כלל את המעלה שיש לארץ הקדושה, אולם לעתיד לבוא תתגלה מעלה זו בכל הדרה!
בזכות מצות ציצית
"והיה לכם לציצת" (ט"ו, ל"ט)
כשמזדמן לנו לשמוע, לעיתים, על מעשים גדולים הנעשים תחת השמש, המוכיחים בעליל על כך שיש מנהיג לבירה השומר על בניו הנאמנים העושים כל שלאל ידם על מנת להדבק בו ובדרכיו- התגובה הספונטנית היוצאת מפינו היא שמעשים אלו משתייכים לדורות-קדם, לתקופות שבהן חיו ענקי הרוח וגדולי היראה. היום, כך התרגלנו לומר, אין כוחנו בכך.
המעשה שלפנינו יוכיח שגם בדורנו יש יהודים שנשארו דבקים באמונתם וכל-כולם קודש לה' ולתורתו, ללא פניות והתחשבנויות צדדיות, ובמקרה שלנו מדובר בבחור צעיר, עול ימים, שנשא על עצמו את עול התורה והמצוות בשלמות בטהרה ובקדושה. בחור זה, זכה לראות בעיניו כיצד הקב"ה שומר עליו מכל משמר ומניח עליו את ידו החזקה וזרועו הנטויה ונוצרו מרוחות ומכל פגעים רעים דאתו לעלמא.
המקרה התרחש, כך מספר הרב יצחק כהנא, עם בן תורה מובהק, עמל בתורה ובעל מידות, שחלה ל"ע במחלה הקשה. הצעיר, הלומד באחת הישיבות הקדושות המובחרות, מתייסר בייסורי- אימים. ולאחרונה החל לקבל טיפולים כימותרפיים בבית החולים.
בבואו אל המחלקה אמרה לו האחות שכדי לקבל את הטיפול הוא צריך ללבוש בגדים סטריליים ולכן עליו להחליף את בגדיו באלה של בית החולים. הבחור הסכים לכך, אלא שכיוון שבבית החולים אין בגד של ארבע כנפות, הביא עמו לטיפול הבא ציצית מכובסת ומגוהצת היטב, כזו שתענה על דרישת בית החולים לבגד סטרילי.
כאשר ראתה האחות את הטלית הקטן שלו על הבגדים של בית החולים, אמרה לו שלא יוכל לעבור את הטיפול עד שיסיר את הציצית מעליו. כל ניסיונותיו להסביר לה שמדובר בבגד מכובס ונקי, עלו בתוהו. האחות סירבה להעניק לו את הטיפול הכימותרפי.
הבחור היה איתן בדעתו וסירב אף הוא להוריד את הציצית. ישב אפוא בנו הנאמן של הקב"ה והמתין מחוץ למחלקה.
כעבור שלוש שעות תמימות (!) חלף במקום אחד מבכירי הרופאים במחלקה, ושאל את בחור הישיבה מה הוא עושה כאן ולמי הוא ממתין. שטח הבחור בפניו את הבעיה, ומששמע זאת הרופא נכנס פנימה, אל חדר הטיפולים, ולאחר שעה קלה יצא משם נרגש כולו. הסערה על פניו הייתה ניכרת בעליל.
מששאלו הבחור על מה ולמה הוא נסער כל כך, השיב לו הרופא שלפני הכל ייכנס למחלקה ויקבל את הטיפול המגיע לו כשהטלית- הקטן עליו: "דיברתי עם האחות והכל בסדר". אמר לבחור. "אחר כך אספר לך למה התרגשתי".
בתום הטיפול הקשה, ניגש הרופא אל הבחור, וכשדמעות בעיניו אמר לו: אני יהודי שאינו שומר עדיין מצוות, אבל הפעם זכיתי לראות כיצד האלוקים שומר על שומרי מצוותיו. כשנכנסתי למחלקה כדי לשכנע את האחות שאין כל בעיה עם הציצית שלך, רציתי לראות איזה טיפול אתה מקבל, ומה מאד נדהמתי להיווכח שהאחות התכוונה לבצע, בשגגה, טיפול לא מתאים, שהיא עלול לדרדר את מצבך למכת- מוות מהירה.
הרופא הוסיף ואמר שהאחות עשתה זאת כמובן בשגגה, "אבל אם לא היית מתעקש ועומד בתוקף על רצונך ללבוש את הציצית, הטיפול היה כבר מתבצע, ומי יודע באיזה מצב היית נתון ברגע זה. עכשיו, משסירבת לקבל את הטיפול, נמנע ממך אסון נורא".
מתוך הספר טובך יביעו
ישועה בדרך לארץ ישראל
בפרשה זו בה מסופר על כישלון אותו דור, שמאסו בארץ חמדת אבות ורגנו באוהליהם במדבר, נספר על כמיהתו לארץ הקודש ועל עלייתו של הגאון המלומד בניסים רבי חיים חורי זצ"ל.
כאשר ביקש לעלות ארצה, לא התאפשרה עלייתו אלא כתייר המצטרף לבני המשפחה, וגם זאת תמורת הון עתק של מאה ועשרים אלף פרנק!
שאלה הרבנית: "מהיכן תשיג הון עתק זה?"
אמר לה: "ישועת ה' כהרף עין. הרי אני הממונה על קופת צדקת ארץ ישראל לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס. אטול הלוואה על חשבון הקופה, ואחזירנה במלואה בארץ ישראל!"
הרבנית ידעה שהקופה ריקה. שהרב שלח את כל הסכום שהצטבר להחזקת לומדי התורה בארץ ישראל.
תמהה הרבנית: מי זה יתן תרומה כה נכבדה? אך לא אמרה מאומה.
עוד היא תוהה, והגיעה ידיעה שנאותו להוריד את הסכום למאה אלף פרנק "בלבד".
בינתיים בא אדם וסיפר, שהוציא את כל חסכונותיו לנישואי ביתו, ועתה אין לו כסף להוצאות שבת. הוציא הרב את כל חסכונותיו, אלף ושמונה מאות פרנק במזומן, ונתנם לו- והרבנית תוהה…
אותו אדם יצא, ואחר נכנס. בידו- קופת צידקת רבי מאיר בעל הנס. הוא שמע שהרב עולה ארצה, וביקשו למסור את הכסף למנהלי הקרן. פתח הרב את הקופה-והיו בה בדיוק מאה אלף פרנקים, הדרושים לנסיעתו.
בבואו ארצה, גייס הרב את הכסף, והשיב את ההלוואה במלואה!