פרשת זו מתחלקת לשלושה חלקים עיקריים:
· שמונת ימי המילואים אחרי הקמת המשכן
· מיתת נדב ואביהוא
· איסור מאכלות אסורים
"ויהי ביום השמיני"
אחרי שבעת הימים ששימש משה (אע"פ שלא היה כהן אלא בציווי חד פעמי) אהרון ממשיך להקריב את הקורבנות ביום השמיני של המילואים שזה בעצם חנוכת ביתו של ה', כביכול, שהוא המשכן, המדרש אומר שהייתה כזאת שמחה גדולה להקב"ה כיום שנבראו שמים וארץ.
ונשאלת השאלה: מדוע דווקא כיום שנבראו שמים וארץ?
לפני התירוץ נעשה הקדמה:
המשכן כידוע הוא העדות לזה שהקב"ה כיפר על חטא העגל לעמו ישראל, הוא מסמל את השלום בינינו לבין אבינו שבשמים.
אחרי הקמת המשכן ראו כל האומות שהקב"ה לא עזב את עמו ישראל ולא אלמן ישראל.
שמים וארץ: הגמרא (ע"ז דף ג') מספרת לנו שלעתיד לבוא השמים והארץ יעידו בנו שקיימנו את התורה והמצוות והרי אין לו שמחה גדולה יותר לה' יתברך יותר מיהודי שמקיים תורה ומצוות. ונחזור לשאלה: מדוע שמחתו של הקב"ה בהקמת המשכן כמו שמחתו בבריאת שמים וארץ? התשובה לכך היא: כי כמו שהשמים והארץ מעידין על קיום המצוות וקיום התורה ובעצם תפקידם העיקרי של השמים והארץ להעיד עלינו בכך, כך אותו דבר המשכן מעיד עלינו שאנו בשלום ומקיימים רצון קוננו.
גם השמים והארץ וגם המשכן הם עדינו.
"קרב אל המזבח ועשה את חטאתיך ואת עולותיך"
רש"י מפרש שהיה אהרון בוש. אמר לו משה: למה אתה בוש לכך נבחרת? (ע"כ דברי רש"י)
לכאורה דברי רש"י תמוהים וצריכים ביאור: א. למה שהארון יהיה בוש? וכי לא ציווי ה' הוא עושה? ב. למה משה צריך להזכיר לו שלכך הוא נבחר וכי לא מילתא דפשיטא היא? וכי ח"ו בכתר הכהונה של אהרון יש דופי או פקפוק?!
אלא מסבירים המפרשים ובראשם ר' הירש באלחוב: הגמרא בברכות (י"ב): "ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו כל עוונותיו" ומהיכן הגמרא לומדת שהיחיד שחטא ועבר עבירה ואח"כ התבייש מוחלין לו כל עוונותיו? משאול המלך. שאחרי פטירת שמואל ואחרי ששאול הרג את נוב עיר הכהנים ולא היו אורים ותומים בגלל שאול (בין התפקידים של האורים ותומים היה לפני כל מלחמה שואלים אותם האם לצאת למלחמה או לא והם עונים על כך) הלך שאול אל אישה מכשפה שהעלתה לו באוב את שמואל ורצה שאול לשאול אותו מה יעלה לו במלחמתו שצריך הוא להלחם מול הפלישתים והתבייש שאול לומר לשמואל שלא יכול לשאול את האורים ותומים כי הרי הרג את נוב עיר הכהנים. אמר לו שמואל: "מחר אתה ובניך עמי". ואמר ר' יוחנן: "עמי"- במחיצתי (היינו אתם איתי מחר בגן עדן) ומכאן דאחילו ליה מחלו לו על שהרג את נוב עיר הכהנים. ונבאר דברי רש"י שדבריו נבעו מהגמרא שהבאנו, שאהרון בוש על מעשה העגל אשר כביכול עזר לעם ישראל באותו חטא וחטא עימם ופחד אהרון לגשת אל עבודתו במזבח ואמר לו משה: לכך נבחרת. היינו שמכיוון שאת בוש על חטא העגל בידוע שעכשיו התכפר לך ומחלו לך ועל ידי זה אתה נבחר להקריב כי הבושה מכפרת.
מיתת נדב ואביהוא
"בקרובי אקדש"
ה' יתברך מקפיד ומדקדק עם קרוביו כחוט השערה שנאמר: "וסביביו נשערה מאוד". לכן הוא מעניש אותם בחומרה. אך נשאלת השאלה למה היה צריך אהרון לקבל את הייסורים של מיתת בניו ואע"פ שהם ייסורים של אהבה . ברכות (ב): ר' יוחנן היו לו עשרה בנים ומתו לו וייסורים של אהבה בין כך קובעת הגמרא. והשאלה היותר כללית וגדולה שיוצאת מכאן היא: למה צדיקים לפעמים הם בעלי ייסורים, כגון: אברהם כמאה שנה בלי ילדים משרה (בלי להחשיב את ישמעאל הנחשב כקליפת השום לעומת יצחק לעתיד לבוא), יצחק ורבקה עקרים היו ויעקב נרדף אחרי עשו במשך עשרות שנים, קפץ עליו רוגזו של יוסף ועוד… עד לאהרון במיתת שני בניו? אז ייסורי הצדיקים למה ובשביל מה?
הספר "לקח טוב" מביא משל: באחת העיירות הגדולות היה מוכר כדים והכדים בחנותו היו מאוד יפים וגם חזקים אבל לקוחות לא היו כי הרי ידוע שאנשים מפחדים לקנות כדים שהם שברירים לכן התחיל המוכר להוציא חלק מן הכדים לבחוץ כדי להראות את חוזקם של הכדים והתחיל המוכר להכות הם במקל עוד מכה ועוד מכה ואינם נשברים ועומדים בחוזקם וכל האנשים בחוץ היו משתהים ומתפלאים על חוזק הכדים והלקוחות נכנסו בהמוניהם לחנותו של אותו מוכר הכדים. והנמשל: על הצדיקים הקדושים נאמר: "ומום אין בך" (שיר השירים) והקב"ה רוצה להראות שהם לא רק יפים אלא גם חזקים באמונתם ולכן מכה בהם הקב"ה בייסורים ומראה לכל העולם שהצדיקים אע"פ שמיוסרים הם, לא נשברים ועומדים בחוזקם וביופים.
"וידום אהרון"
בעל ספר "חומת אנך" כותב על שתיקתו של אהרון שלא פצה פיו וקיבל עליו את הייסורים באהבה ועליו אמרו: הנעלבים ואינם עולבים, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" השמש והירח בתחילה היו שווים בהארתם עד שהתגאה הירח ואמר אי אפשר ששתיים יאירו והשמש היה עלוב ושתק והיא זכתה שמאירה בחוזק ובתוקף. השמש היא מאירה ונותנת מאורה לירח וכל זה בשכר השתיקה לכן גם "וידום אהרון" הקב"ה חשב עליו לטובה כדי להרבות לו שכר ויאיר אהרון בכהונתו כשמש בגבורתה כי הרי עבד ה' בכל מצב צריך לעבוד את ה'.
בשואה הנוראה היה נמצא על הקרונות שמובילים לאושוויץ לתאי הגזים צדיק גדול וקדוש היה רבי סגל הוא היה ראש ישיבה גדול ובדרכם לאושוויץ בצפיפות הנוראה חלקם פצועים וחלקם כבר לא בעולם הזה. ראו את ר' סגל ממלמל ואחד התלמידים התקרב לשמוע מה הרב שח, שומע התלמיד את ר' סגל מברך בהתלהבות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר בחר בנו… ברוך אתה ה' נותן התורה." ור' סגל בירך ברכות התורה ואמר לעצמו: ר' סגל לא אתה בן חורין להבטל ממנה עבדים אנו של ה' יתברך ובכל מצב צריך ללמוד תורה, לקיים מצוות ולעבוד את ה'.
אכילת מאכלות אסורים
"מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו"
התורה מזהירה אותנו באיסור אחד לאכילה ובאיסור שני לנגיעה. והשאלה מתבקשת אם יש איסור נגיעה אז למה התורה צריכה לכתוב גם איסור אכילה הרי אפשר ללמוד קל וחומר: מה נגיעה אסור אז איסור אכילה כל שכן? אלא מתרץ החיד"א שיש ליישב שתחב לו אחר (בשר מאכלות אסורים) שם לתוך פיו ורק אכילה יש פה וכגון זה התורה הייתה צריכה להשמיע גם על אכילה. אחד הסיפורים המזעזעים באותו עניין של מאכלות אסורים: חייל יהודי משרת בצבא הפולני והחייל היהודי לא הקפיד על מצוות אבל על מצווה אחת לא וויתר ושמר מכל משמר שלא לאכול מאכלות אסורים יהיה מה שיהיה בחיילים הפולנים שהיה מציק להם למה לא אוכל איתם מאכלות אסורים ואחד החיילים גוי מרושע סיפר זאת לקצין הפולני שהיה יותר רשע ממנו והקצין קרא לחייל היהודי וביקש ממנו שיאכל בשר חזיר. היהודי סירב כמובן והדבר חזר על עצמו עד שהקצין נתן פקודה לתפוס ולכפות אותו ואז תחב לו בכוח לתוך פיו בשר חזיר ויהודי אע"פ שכפתוהו לא הסכים לבלוע את חתיכת החזיר ונחנק ומת על קידוש ה' ועשה רעש גדול בין הגויים על זה שלא אכל אחרי מספר שנים בממלכת פולין ביקשו לפנות מבית העלמין כל קברי היהודים ולהעבירם למקום אחר. "החברא קדישא" פינו את כל הגופות שהיו רקובות וישנות למקום אחר חוץ משני גופות שהיו שלמות ורעננות כאילו היום נקברו: של רב המקום שהיה חסידא ופרישא ושל החייל היהודי וראו כולם מהו שכרו של המקפיד באכילת מאכלות אסורים.