שביעי של פסח

"שבכל הלילות אנחנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרור"
שאל פעם הגאון רבי יוסף בר מבריסק את בנו הגאון רבי חיים בילדותו בשעת הסבה של פסח, מה טעם אנו עושים בסדר ליל פסח זכר למה שמיררו המצרים את חיי אבותינו באכילת מרור, וכן עושים זכר לטיט באכילת החרוסת, ואילו זכר לרכוש גדול שהוציאו ישראל ממצרים אין אנו עושים? ויען רבי חיים: הטיט והמרור לא פסקו עדין מאתנו, ואילו הרכוש הגדול לא נשתייר ממנו מאומה, כי חלף הלך לו.
"עבדים היינו לפרעה במצרים"
יש מפרשים בדרך הלצה, הקשר של שלשת פסקאות אלו: הא לחמא עניא, מה נשתנה, עבדים היינו, כי הבן מתפלא על אביו שאומר: הא לחמא עניא, כל דחפין ייתי ויכול, שנעשה בפתע פתאום נדיב לב ובעל הכנסת אורחים, מה שלא נשמע ממנו בכל ימות השנה, שהוא רגיל לברוח לרחוב אחר מפני העניים לבל יפגעו בו ויבקשו ממנו נדבה, ולכן שואל לאביו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? ויהי כמשיב אותו: "עבדים היינו לפרעה במצרים", וממנו למדנו, מה פרעה אומר ואינו עושה, גוזר ואינו מקיים, אף אני אומר בפה ואיני עושה. ומכאן מוסר השכל על אלו שאינם ממלאים חובתם באמת וצדק, ונמנעים מלתת "קמחא דפסחא" למוסדות התומכים בעניים, לקראת חג החרות. והחי יתן אל לבו, לבל יעשה כמעשה פרעה. ובזה יש לבאר מה שמקדימים לומר לפני סעודת ליל פסח: "הללויה הללו עבדי ה'" ולא עבדי פרעה, לבל נתנהג באמירת "כל דכפין ייתי ויכול" כעבדי פרעה, לסגור הדלת אחריו.
עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים. יש שואלים מדוע הוצרך הקב"ה להחליף מדי פעם בפעם מכה חדשה, עד עשר מכות, הרי היה יכול להמשיך במכת דם זמן ממושך עד שהיה פרעה נכנע. ולתרץ שאלה זו,
יש לומר משל:
לשני בני אדם שהלכו בדרך, במרחק מסוים אחד מן השני, והנה הראשון נתקל בדרך הילוכו, באוצר אחד ובו עשרת אלפים זהובים, ויקחהו, וישמח שמחה גדולה. ואילו השני הלך בדרך אחרת, ומצא אלף זהובים, ושמח מאוד, והמשיך בדרכו ויצמא עוד אלף זהובים וישמח בהם, וילך עוד וימצא עוד אלף זהובים, וישיש מאוד, וכך היה מוצא פעם אחר פעם, בגילה אחר גילה, עד עשרת אלפים זהובים, נמצא לשניהם אותו הסכום, עשרת אלפים זהובים לכל אחד, אבל ההבדל הוא, שהראשון שמח שמחה אחת, ואילו השני שמח עשר שמחות.
וכן כאן, אין ספק כי בכל מכה שקיבלו פרעה וכל עמו, היו ישראל שוחקים על משבתם, שראו יד ה' נוקמת בכל שונאיהם. ואם היתה מכת דם נמשכת עד כניעת פרעה ועמו, היתה להם שמחה אחת, ועתה בהתחדש כל מכה ומכה עד עשר מכות, שמחו עשר שמחות. וכבר אמרו במדרש שוחר טוב על הפסוק:
"שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם" (תהילים ק"ה, ל"ח)
אמר רבי ברכיה:
משל באדם בעל בשר שביקש ללכת לעיר אחרת, ורכב על חמורו, להגיע למחוז חפצו, החמור מצפה מתי ירד מעליו האיש השמן הזה, והאיש מצפה מתי יגיע למחוז חפצו, כיון שהגיע, שמח האיש ושמח החמור, ועדיין איני יודע מי שמח יותר, הוי אומר החמור שמח יותר, כך ישראל במצרים, היו המכות באות על המצרים והיו מצפים מתי יצאו ישראל ממצרים ואז יפטרו מן המכות, וישראל מצפים אימתי יגאלם הקב"ה, כיון שיצאו ונגאלו, היו אלה שמחים ואלה שמחים, ומי שמח יותר, בא דוד והודיענו: "שמח מצרים בצאתם", שהם שמחו יותר. ועוד שעל ידי התפעלות ישראל מחדש בכל מכה ומכה התחזקו באמונת ה' ביתר שאת ויתר עוז, "והאמינו בה' ובמשה עבדו".
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" (שמות י', י"ב)
פירש רש"י, התעללתי- שיחקתי בהם. יש להבין מה עניין המשחק בזה, והרי רחמיו על כל מעשיו.
ויובן עפ"י משל:
עשיר מופלג שהיה חשוך בנים לאחר שנים רבות נפקד מהשם יתברך ונולד לו בן. אך אשתו לא היתה יכולה להניק את בנה מחמת מחלה, ולכן שכר לו העשיר מינקת, וקצב לה ממון רב בשכרה. והנה יום אחד חלה הבן, העשיר קרא את טובי הרופאים ואחרי ימים רבים של התייעצות החליטו שהילד חלה בהרעלת קיבה. ואמנם יש תרופה למחלה לו, אך בהיות שהתרופה חריפה מאוד, תוכל לגרום סכנה לילד שנחלש מהמחלה שלו. רופא מומחה אחד מן הרופאים אמר שבכל זאת לא אספה תקוה, שאם המינקת של הילד תשתה את התרופה, זה ישפיע על החלב שלה, וכשתניק את הילד, מהחלב, יתרפא הילד. המינקת סירבה לשתות את התרופה, באומרה, אני לא נשכרתי אלא להניק את הילד, ולא נתחייבתי לשתות בעבורו תרופות חריפות ומרות כלענה. באו לפני הרב של העיר, והגישו עצומותיהם. שאל הרב את הרופא המומחה, אולי תוכל להסביר לי, איך הגיע התינוק הזה, שאינו אלא יונק חלב, לידי מחלת הרעלת קיבה, מאחר שלא ניתן לו איזה מזון רקוב עם חיידקים. ענה הרופא, אדוני הרב, אין לי ספק שבודאי המינקת פשעה ואכלה איזה מאכל רקוב, שגרם לעכירת החלב, ולכן נגרם נזק לתינוק, אף שהיא עצמה לא ניזוקה, כי היא אישה בריאה והתגברה על החיידקים שבמאכל ההוא. כשמוע הרב את דברי הרופא, פסק, המינקת חייבת לשתות את התרופה, כדי לגרום רפואת התינוק, משום שהיא עצמה הביאה את המחלה, לכן היא חייבת לסלק את המחלה בשתיית התרופה.
הנמשל:
ישראל כשירדו למצרים עם יעקב אבינו והשבטים שבטי יה, כולם היו חדורי אמונה בבורא העולם, בורא שמים ונוטיהם, רוקע האדמה וכל צאצאיה, אך ברבות הזמן באו המצרים הרשעים והשפיעו על ישראל לכפור בנצח ישראל, לנטוש את אמונתם, ולהטמיעם במ"ט שערי טומאה, וישכח ישראל עושהו, ונאלצו לעבוד עבודה זרה, כמו שנאמר:
"וירעו אותנו המצרים" (דברים כ"ו, ו')
שעשאונו רעים וחטאים. ואמרו במדרש (שמות רבה פרשה כ"ג סי' ב): "שאף על פי שכתוב כבר שהאמינו בעוד שהיו במצרים, שנאמר (שמות ד', ל"א), 'ויאמן העם', מכל מקום חזרו ולא האמינו, שנאמר (תהילים ק"ו, ז') 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך'", ולכן היה צורך להנחית עשר מכות על המצרים לעיני כל ישראל, כדי שיחזרו לאמונתם הטהורה, לכן היה על המצרים לסבול את המכות שניתכו עליהם, כדי שישראל יחזרו לבריאותם מן המחלה שנגרמה להם על ידי המצרים, וישובו למצבם הבריאותי לקדמותו.
"ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו, כי ידעת כי 'הזידו' עליהם" (נחמיה ט', י')
שלכאורה היה צריך לומר "זדו" עליהם, מבנין הקל, אבל "הזידו" הוא מבנין הפעיל, שהפעולה יוצאת אל האחר, אלא הכוונה שהחטיאו אותם והזידו אותם לעשות כתועבותם, על כן היה צורך להצמיח הרפואה על ידי המופתים.
חג הפסח- חג המצות
בספר "איל המלואים" מובא משל נאה ומעורר ל"ליל הסדר": מלך אחד יצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה, עד שלב המלך הלך שבי אחריו. נגש אליו המלך ודבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא בדבר חכמה ובתבונה ובשכל חריף. וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו ויקחהו אליו הביתה ויהי מאוכלי שולחנו וילמדהו טכסיסי מלכות ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה על ידי המלך לשר האוצר.
והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה כי בטבעו היה טוב ומיטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במסים וארנוניות. אך יתר השרים קנאו בו והביאו דיבתו רעה אל המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם. השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל שרי המלוכה לתת דין וחשבון על מעשיו ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים. השר בא לישיבת הממשלה, פתח פיו בחכמה והראה להם בראיות נכוחות על פעליו וקניניו. אולם שר המשפטים שהיה אויבו האישי של שר האוצר, פנה למלך בקריאה ללכת עם כל השרים, ולערוך חיפוש מפתיע בבית שר האוצר, ויבחנו דבריו ומיד תמכו בהצעתו כל השרים ויאות המלך לעשות כן.
וילכו יחד עם שר האוצר ויראם את כל ביתו דירה מרוהטת בריהוט צנוע ואין שם כל אוצרות כסף וזהב כאשר העלילו עליו אויביו. והנה בעוברם מחדר לחדר, הביטו השרים על חדר אחד שהיה סגור ומסוגר וישאלו פי משרתיו של השר ויאמרו: בחדר הזה אין יוצא ואין בא האין דבר זה מעורר חשד? ויגשו אל האיש ויאמרו לו לפתוח להם את החדר ההוא, ויפול השר על רגלי המלך ויבך ויתחנן לו לבל יפתחו את החדר, כי הוא בוש ונכלם להראות לו את חדר משכיתו. אך דבר המלך היה נחרץ לפתוח ויהי מה. אז נאלץ השר לפתוח את חדרו לפניהם ויראו שאין שם רק מקלו ותרמילו והחליל והעוגב שהיו לו בעת היותו רועה צאן.
ויתמהו האנשים איש אל רעהו, וישאלהו המלך פשר הדבר. ויען השר: אדוני המלך, מיום אשר בחרת בי ולקחתני ממכלאות הצאן, לא גבה לבי ולא רמו עיני, ומיד יום ביומו אני נכנס אל חדרי זה, לזכור תמיד מעמדי הקודם, לבל אתנשא ואתגאה ולבל תזוח דעתי עלי. כאן אני יושב שעה קלה בכל יום, מחלל בחליל ומנגן בעוגב לבל אשכח כי רועה צאן הייתי, ובחמלת ה' עלי נשאתי חן וחסד בעיני המלך, עד אשר הגעתי הלום. ולא בצדקתי וביושר לבבי עליתי למרומי ההצלחה רק מאת ה' היתה זאת. ויהי כראות המלך את כל זאת וכשמעו את צדקת השר, תומו וענוותנותו ויושר דרכו, נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו לעיני כל שריו ועבדיו ויאמר לו: ראוי אתה לכל הכבוד הזה. אף השרים נגשו אליו בלחיצת יד חמה ויבקשו את סליחתו ויהללוהו ויכבדוהו.
על פי זה פירשו מה שכתוב במדרש רבא (פרשת לך לך) דוד המלך יצאו לו מוניטין בעולם, מקלו ותרמילו מכאן ומגדל דוד מכאן. מרדכי יצאו לו מוניטין בעולם עטרת זהב מכאן שק ואפר מכאן. והכוונה להראות צדקתם של דוד ומרדכי, שגם בשעה שהקב"ה עזר להם והרימם ברוב גדולה וכבוד ויקר זכרו תמיד את מעמדם הקודם והתנהגו בענווה והכנעה.
וזהו ענין שני השמות שניתנו לחג חירותנו: "חג הפסח" ו"חג המצות". "חג הפסח"- מסמל את הנס הגדול, אשר פסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וגאלנו מבית עבדים והוציאנו מאפילה לאור גדול. אולם כדי שלא תזוח דעתנו עלינו שנבוא להתנהג בגאוה ובוז אנו קוראים את חג חרותינו גם בשם "חג המצות" ומסמלים בזה את ימי ענינו ומרודינו באוכלינו לחם עוני בעת שנשתעבדנו למצרים בפרך. ונזכור תמיד מעמדנו הקודם, ונתנהג בענווה ובהכנעה.
מלוקט מהספרים הקדושים