הרחק משכן רע- אפילו אם הוא אחיך!
"ויתרוצצו הבנים בקרבה" (כ"ה, כ"ב)
אומר רש"י: שכשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה-זרה היה עשו מפרכס לצאת.
ונשאלת השאלה: עשו, מובן למה רצה לצאת, שהרי במעי אמו לא היתה לו אפשרות לעבוד עבודה-זרה, אך יעקב לא מובן מדוע רצה לצאת שהרי ידוע מאמר חז"ל: "שכשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה" (נידה ל') ואם כן- גם במעי אמו למד תורה ועוד ישירות ממלאך- מה בער לו???
והתשובה לכך כך היא: נכון, אמנם יעקב למד במעי אמו את כל התורה כולה, אך לא רצה לדור במחיצה אחת יחד עם רשע כזה יחד עם עשו, ולכן בקש לצאת…
עשו, הפעם "שיחקת אותה"!
"ויהי עשו איש יודע ציד" (כ"ה, כ"ז)
מסביר רש"י: "לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן".
ובהמשך כתוב: "ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדֹם האדֹם הזה" (כ"ה, ל')
אותו יום נפטר סבו, אברהם אבינו ע"ה, והיו כולם אבלים.
ועשו הלהוט אחר תאוות האכילה, התאווה לאכול מן העדשים, וכידוע עדשים מאכל אבלים הוא וכאשר יאכל כמו שהוא אוכל יאמרו הבריות ראו בהמה זו, סבו נפטר, כולם אבלים, והוא זולל וסובא, מה עושים?- הפתרונים לציידים! אמר עשו בליבו והרי כשאטעם מן הכף אהיה מוכרח להכיר בעדשים וזו תהיה בושה להמשיך באכילה כשכולם אבלים, לכן פנה ליעקב ואמר: "אני עייף, "הלעיטני"- שפוך לתוך פי, כך לא תהיה כלל בעיה שיאמרו הבריות… שהרי לא ראה ולא ידע מה מוכנס לתוך פיו- עוד שיטת צייד של עשו.
"אינך יודע להעריך מה שיש לך- עד שהוא איננו!"
מחיר הסחורה נקבע לפי ערכה
"ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" (כ"ה, ל"ד)
במדרש אמרו על כך: שעשו הכניס עמו כת פריצים ואמרו: "ניכול מדידיה וניחוך"- פירוש הדברים: בואו נאכל משלו ונצחק עליו! בעינם לבכורה לא היה כל ערך שהרי אין בה כל תועלת גשמית ולכן חשבו שמרמים הם את יעקב במכירה זו של דבר שאינו שווה ערך (לדעתם) במחיר של דבר שכן שווה- לחם ונזיד עדשים.
וכאן המקום לשאול: מילא רשעים אלו אינם מבינים ערכה של בכורה, אך צדיק ותלמיד חכם כיעקב אבינו עליו השלום היודע מה ערכה של הבכורה איך קנה אותה בנזיד עדשים והרי הלכה שכאשר יש אונאה יתר משתות- המקח בטל ומבוטל?
את התשובה לכך נמצא בספור הבא:
היה היה יהודי פשוט ותמים שצריך היה לחתן את בתו וזקוק היה לשם כך לסכום כסף גדול, מֶה עשה? הלך לרבו ובקש את ברכתו.
ברכו הרב ואמר: "לך לביתך והעסק הראשון שיזדמן לך- תשרה בו ברכת ה'".
בדרכו לביתו נכנס היהודי לבית מזרח ופגש שם בקבוצת סוחרים, שישבו ודנו בעסקיהם. כאשר אחד הסוחרים את היהודים הפשוט גמלה בליבו ההחלטה להתבדח על חשבונו. פנה אליו ושאלו: ברצונך לעשות עימי עסק? כמובן, ענה היהודי הפשוט בזוכרו את דברי רבו. אמר לו הסוחר: התסכים לקנות את העולם הבא שלי במאה שקלים? כן ענה היהודי הפשוט ללא היסוס ומיד ערכו הסכם, העמידו עדים ובצעו את העסקה.
כששב הסוחר לביתו, סיפר לאשתו על המעשה "המצחיק" שארע לו בבית המזרח. כששמעה זאת אשתו קמה וציוותה עליו לשוב מיד לקונה ולקנות ממנו בחזרה את העולם הבא!
חשב הסוחר שאשתו מתלוצצת אף היא. אך כשראה שעומדת על דעתה ומתעקשת: "אני לא מוכנה לחיות תחת קורת גג אחת עם אדם שאין לו חלק בעולם הבא", הבין שאין ברירה ושזה לא צחוק ומיד קם וחזר אל היהודי ובקש ממנו לבטל את העסקה ולמכור לו בחזרה את העולם הבא. אך היהודי סרב ואמר: עסקה זו עסקה וצריך לעמוד בדיבור ואיני מסכים לבטל! ניסה הסוחר להרבות במחיר והיהודי הפשוט בשלו…
ראה הסוחר שהגיעו מים עד נפש ולא נותרה לו ברירה אלא לגשת לרב ולהסביר בפניו את המצב העדין, ושישפיע על תלמידו לבטל. שכן השלום בית שלו תלוי בכך.
כששמע הרב את טענות שני הצדדים קבע בצורה חד משמעית שהצדק עם תלמידו, אך יש בכוחי לשכנעו ולמכור לך בחזרה את "הסחורה" אם תשלם בעבורה מחיר הגון.
אמר הסוחר: אשלם ככל אשר תשית עלי. אמר לו הרב: ראה, היהודי הזה צריך בעוד כחודש להשיא את בתו, אם תשא בכל ההוצאות של החתונה אצוה עליו למכור לך את העולם הבא שלך בחזרה.
הסכים הסוחר ונתן את מלוא הסכום, והכל שב על מקומו בשלום.
לאחר ביצוע העסקה נגש הסוחר לרב ושאלו: יאמר נא לי רבנו, היכן הצדק? אתמול שילם לי היהודי הפשוט מאה שקלים עבור העולם הבא וכבר היום קפץ המחיר פי אלף?
ענה לו הרב: מחיר הסחורה נקבע לפי הערך שמעריכים אותה!
אתמול- זלזלת בערכה של הסחורה והערכת אותה במאה שקלים ולכן זהו שוויה, אך היום שחיי הנישואין שלך תלויים בדבר עלה ערכה באלף מונים.
מהסיפור הנ"ל מובן מדוע לא היתה שום אונאה במכירת הבכורה. שהרי בעיני עשו ערכה יהיה שווה ערך לנזיד עדשים ומעט לחם ולכן המחיר שיעקב שילם היה מחיר טוב והגון.
אח"כ כשהגיע הזמן להתברך מפי יצחק, צעק עשיו צעקה גדולה ומרה- אז "נפל לו האסימון"…
מעניין לעניין באותו עניין- "ויבז עשו את הבכורה"- מכאן אנו למדים חידוש עצום, שכאשר רואים אצל אדם שאינו הגון דבר מצווה, כגון: אתרוג מהודר, ספר קדוש וכד', מותר להוציא זאת מידיו בכל מיני שיטות ותחבולות ואין בכך שום פסול.
בפרשתנו כתוב שעשו אכל, שתה ובזה את הבכורה, שנאמר: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" ומיד לאחר מכן נאמר: "ויהי רעב בארץ", רמז רמזה כאן תורתנו הקדושה בעניין ברכות שכאשר אדם אוכל ושותה ללא ברכה נגרם על ידו רעב לעולם וכיצד?
הגמרא במסכת ברכות דף ל"ה אומרת: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל לה' ולכנסת ישראל…"
דהיינו השפע היורד משמים ע"י הברכה נעצר, שהרי גזל את הקב"ה והשפע מפסיק לרדת ואז כנסת ישראל סובלת, שהרי בגלל אותו אדם נפגם הצינור (צינור השפע) ועם ישראל כולו נמצא נפסד. ומה הקשר בין הבכרה לברכה? פשוט מאוד- אותן אותיות ממש.
איזהו חכם הרואה את הנולד
איזה אבא
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (כ"ה, כ"ח)
הרבה שואלים: איך יתכן שיצחק לא הכיר בעשו, והרי יצחק חכם היה, שהרי מדובר בבנו? וגם אם לא ירד לסוף דעתו אשתו רבקה וודאי ספרה לו על מעלליו ואם כן מה לאהבה זו אצל יצחק אבינו ע"ה, עולה תמימה, קןדש קודשים?
וכאן המקום להביא את דברי חז"ל במסכת שבת דף פ"ט:
"לעתיד לבוא יפנה הקב"ה לכל אחד מן האבות הקדושים ויאמר לו: "חטאו בניך".
אברהם ויעקב יאמרו: "ימחו על קדושת שמך" דהיינו שייענשו בחומרה. ולעומתם יצחק- ילמד על בניו זכות וימליץ טוב בעדם, בטענה: אף לי היה בן כזה ובכל זאת על אף היותי בשר ודם אהבתיו וסלחתי לו, והרי אתה רבונו של עולם מלך רחום וחנון אב הרחמים… על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב ולחמול על בניך על אף שחטאו וזדו.
זהו פירוש הפסוק: "ויאהב יצחק את עשו"- כדי שאח"כ, דהיינו לעתיד לבוא יהיה לו ליצחק ציד בפיו, דהיינו טענה שעל ידה יוכל לבוא ולהגן על בניו, עם ישראל, וזהו "כי צייד בפיו"- בפיו של יצחק.
סופו הוכיח על תחילתו
הכל הולך אחר החיתום!
"ויאכל וישת ויקם… ויבז עשו את הבכורה" (כ"ה, ל"ד)
אפשר היה לטעות ולחשוב שעשו השקוע בכל רמ"ח אבריו בגשמיות, בהמיות ובתאוות אנוס היה ומכר את הבכורה מחמת רעבונו הגדול (פקוח נפש של ממש), ואנוס כידוע פטור…
אך סוף דבר הכל נשמע ובסוף נתבררה האמת לאמיתה "ויבז עשו את הבכורה"- אכל, שתה, מלא את הכרס ואז זלזל, לא קם ואמר: אנוס אני, אלא זלזל- זו היא ההוכחה שלבכורה לא היה שום ערך בעיניו- אז שלא יבוא עכשיו בטענות…
טוב שכן קרוב…
"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו… סתמום פלישתים" (כ"ו, ט"ו)
הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע- ראינו ולמדנו כבר מיעקב שהיה מפרכס לצאת ולא רצה לדור במחיצה אחת עם רשע כעשו אף על פי שהיה אחיו.
ומכאן אנו למדים ש"טוב שכן קרוב מאח רחוק"- וכיצד?
אם נשים לב! כל הבארות שחפרו עבדי אביו- סתמום פלישתים. וכן בבארות שחפרו עבדיו (של יצחק) רבים היו הפלישתים עמם, אך כאשר חפר הצדיק עצמו: "ויעתק משם ויחפור באר אחרת"- לא רבו עליה. ועוד לאחר מכן כאשר עלה לבאר שבע ובנה שם מזבח נאמר שם : "ויכרו שם עבדי יצחק באר"- ולא רבו עליה ולא יכלו לסתום אותה. הכיצד לא רבו עליה? והרי כל הבארות שהעבדים חפרו עד כה לא החזיקו מעמד כלל, ואילו באר זו החזיקה. הכיצד? אלא מכח מעשיו של הצדיק, שהרי במעשיו היתה ברכה וזו חולה על כל סביבתה…
"עלי קללתך בני…" (כ"ז, י"ג)
כאן רמזה רבקה לבנה כל הצרות שיעבור, במילה אחת:
"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול ותלבש את יעקב בנה הקטן" (כ"ז, ט"ו)
נשאלת השאלה: והרי החזרה על המילים "בנה הגדול" ו"בנה הקטן" לכאורה מיותרות שהרי כולם יודעים שעשו היה הגדול ויעקב הוא הקטן?
אלא כאן למעשה בדקה רבקה את עצמה האם תצליח עצתה ובגדי עשו שהיה גדול מימדים יעלו על יעקב שהיה קטן במבנה גופו כך תדע שאכן עצתה טובה היא ואכן "ותלבש את יעקב בנה הקטן"- ישבו עליו הבגדים כאילו נתפרו ממש עפ"י מידותיו, כך ידעה שצדקה…
"ברכני גם אני אבי" (כ"ז, ל"ה)
ברכה סתומה אמר עשו ולא פירש אלו ברכות ברצונו לקבל.
ומדוע?
נסביר זאת בעזרת משל:
באחד הלילות התגנב אדם לחנות תכשיטים מפוארת בת"א והצליח לגנוב שעון מיוחד במינו, משובץ יהלומים ואבני חן שמרוב יופיו, הדרו ויחודיותו לא ניתן היה כמעט להעריך את מחירו.
החביא הגנב את השעון בביתו וכאן התרחש דבר מיוחד: עוד באותו הלילה פרצו לביתו וגנבו את השעון.
בבוקר כשהתעורר וגילה לתדהמתו שהשעון איננו חשכו עיניו והחל בוכה במר נפשו וזועק זעקות שבר: מר לי מר לי…
שמעו שכניו את צעקותיו ונגשו אליו. מה ארע לך? שאלוהו ברחמנות. דבר, אולי נוכל לעזור לך…
גנבו לי שעון יקר עד מאוד…
אולי כדאי שתגש למשטרה, יעצו לו שכניו, תן סימנים , ובעז"ה, היא תתפוס את הגנבים ושעונך יושב לך.
שתק הגנב ולא ענה. סימנים למסור ועוד למשטרה ודאי לא יעלה על הדעת לעשות כן, שהרי מיד יעצר הוא עצמו בחשד לגניבה, וכך הולך היה הלוך ובכֹה.
והנמשל:
עשו אשר צייד בפיו, עפ"י רש"י, היה צד ומרמה את אביו… היה מראה עצמו בפני אביו כ"צדיק" התבייש כעת לבכות על הברכות הגשמיות אשר ניטלו ממנו שהרי הוא צדיק ומה לו ולדברים גשמיים מעין אלו.
לכן צעק "ברכני גם אני אבי"- סתם ולא אמר מפורשות באילו ברכות חפץ ליבו.
נכתב ע"י ליאור אהרון הי"ו
לעילוי נשמת:
עובדיה בן מנקושה
נזימה בת שרה
אברהם (אלברט) בן מסעודה
מרים קלמנטין בת רחל
גבריאל בן לטיפה (יהודית)
שמעון בן פרחה